על חרות ואוטונומיה

פרשת המרגלים  מאפשרת לנו עיון באמרת הגמרא (מכות י עמ' ב)   "בדרך שאדם רוצה לילך - בה מוליכין אותו". 

של מי היה הרעיון לשלוח את המרגלים? על פי הכתוב בפרשה, היוזמה באה מה': "וידבר ה' אל משה לאמר. שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבתיו... וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה'..." (במדבר י"ג/ א-ג). 

ברם, על פי דברי משה בספר דברים, הרעיון היה של העם: "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישבו אתנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן. וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט...". (דברים א/כב-כג) 

רש"י מיישב את מה שנראה כסתירה לכאורה "שלח לך - לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א/כב) נשלחה אנשים לפנינו... ומשה נמלך בשכינה..." (רש"י במדבר ג/ב). אנשים באו למשה עם בקשתם. משה שאל את ה' מה עליו לעשות. ה' נתן לו רשות לשלוח את המרגלים. ה' לא נתן פקודה, לא צווה, לא דרש, אלא הוא "זרם" עם רצון העם.

הקב"ה אינו מונע מאנשים דרך פעולה שבה הם בוחרים ללכת, אף שהוא יודע כי זה עלול להסתיים בטרגדיה. כזה הוא טבעו של חופש הבחירה שהקב"ה העניק לנו. חופש הכולל את החרות לעשות הטוב - וגם לשגות.

עם זאת, הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק שלישי פרק ל"ב) מציע פרשנות המעניקה מבט  שונה על כל הפרשה. על הפסוק "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם א-להים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר א-להים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות יג/יז)  הוא אומר: "...כי כשם שאין בטבע האדם שיגדל (שיתחנך) בשעבוד העבדות בחומר ובלבנים וכדומה להם וישטוף ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק (במדבר י"ג, כה)... וכמו שניהלם ה' בעיכובם במדבר עד שנתאמצו נפשותיהם, כפי שכבר ידוע כי המדבריות ופראות הגוף מביאים אומץ, והפך זה מביא מורך..."

השהייה במדבר, התמודדות עם תנאי השטח, מפתחת את האומץ, ואילו היהפך מייצר לב קלוש ורדוד. דור חדש נולד במהלך הנדודים, שלא היה מורגל להשפלה ולעבדות, אלא למרחב ולהתמודדות.  

על פי הרמב"ם, כשהעם נדון ל-40 שנה במדבר, מדובר בתוצאה בלתי נמנעת של הטבע האנושי. הדבר הינו כמעט הכרחי, כיוון שלוקח יותר ממספר שבועות להפוך קבוצת עבדים לאומה המסוגלת לחיות באחריות את חירותה. במקרה של ישראל, לקח דור שלם, שנולד בחירות, והתחשל בניסיון המדבר. 

אין קיצורי דרך לחופש.

מימד הזמן הוא מהותי להתקדמות האנושית. לכן, בתורה, משה מבקש שוב ושוב לחנך את הילדים, לספר להם את הסיפור העבר, "לזכור".  היהדות, כך נראה, אינה דוגלת במהפכות פתאומיות, אלא בשינוי, תיקון, תשובה תמידיים. לו נתן אלוקים לישראל במדבר כוח או ביטחון עצמי כדי לחצות את הירדן ולהיכנס לארץ, מסביר הרמב"ם, היה סותם את אפשרות הבחירה החופשית של האדם. הקב"ה בכבודו ובעצמו, מצמצם את התערבותו ונותן לאדם לחיות לפי הקצב האיטי של השינוי שלו. לא משום שה' לא יכול לשנות אנשים. כמובן הוא יכול. אלא הוא בוחר שלא. הוא גוזר על עצמו לצמצם את התערבותו, להגביל את עצמו.

נראה שה' מבקש מהאדם לבנות חברה של חופש, ועל מנת לעשות כך - עליו לתת לאדם מרחב פעולה.

במידה והורה רוצה שילדיו יגדלו כמבוגרים אחראים ואוטונומיים הוא עשוי למנוע מילדיו דברים ולא רק בגלל שהם קשים. יש מצבים שאפילו אלוקים צריך לבחור שלא לעשות, אם הוא רוצה שעמו יתבגר. ולזה צריך גם זמן. 

זהו הלקח של המרגלים.

למרות הכעס האלוקי, אנשים לא נידונו לגלות קבע. הם פשוט נאלצו להתמודד עם העובדה שילדיהם ישיגו את מה שהם עצמם לא היו מוכנים.

קל יותר להחליט עבור השני ולהעמיד את עצמנו בעמדה פטרונית מאשר להיות סבלני עם קצב ההתפתחות שלו אל עבר החרות והאוטונומיה. קל יותר להחליט מה הילד יעשה, ילבש, יוכל, לעשות במקומו שיעורי בית, וכו' מאשר ללמד אותו את האחריות של הבחירה החופשית. זו אולי גם אחת הסיבות לעובדה שהאנושות חוותה במשך ההיסטוריה יותר רודנויות מדמוקראטיות.

הדור שיצאה יצא ממצרים לא היה מוכן לחופש. זו הייתה הטרגדיה שלו. אבל הילדים שלו היו. וזו הייתה הנחמה.

"ובניכם יהיו רועם במדבר ארבעים שנה..." אומר רש"ר הירש "הכתוב נוקט לשון "רעייה" כדי לתאר את המסע הממושך במדבר, שגם הבנים עתידים להשתתף בו: וכך הוא רומז לנו שמסע זה יביא להם קיום והצלחה".

שבת שלום!

מרצה, מנחה ומאמנת אישית

0507830151

לא עליך את המלאכה לגמור

אחר "חג העצרת", שהוא המשכו של חג הפסח, ולאחר שסיימנו את ספירת העומר, אנו חוזרים לימים של חולין  רצופים למספר חודשים. כדאי, אם כך, לעצור לרגע ולחשוב.

על פי הגמרא, בתקופת החגים נאמנים היו כל ישראל על דיני טומאה, שכל מי שעלה לירושלים היה טהור, ככתוב "עמדות היו רגלינו  בשעריך ירושלים. ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדיו..." (תהלים קכב/א-ג).  רבי יהושע בן לוי, פירש את המילה 'חוברה' (ירושלמי, חגיגה כא א): "עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים". משמע, כי כולם מוכרזים בחגים כ'חברים' ולא כעמי הארץ שאולי לא היו מקפידים על שמירת הטהרה, ועל כן שווים בטהרתם ובכלל. גם את הפסוק "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים" (שופטים כ/יא) נדרש כמקור לקבלת כל העם כ"חברים", כשווים (ראה: חגיגה כו ע"א).  ורבי יוסי, מביא סיבה שנייה להתייחסות זאת: "כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו" (חגיגה כב ע"א).

מאחורי הקביעה עומדת אהבת ישראל, אחדות ישראל אך גם הרצון לשמור על המצב הזה, שמא ילך כל אחד ויבנה במה לעצמו...

בפרשתנו האספסוף מתלונן על האוכל: "...וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר? זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר יא/ד-ו). זה איננו סיפור חדש. אולם בהזדמנות זו, משה לא יכול לעמוד כנגד העם ואומר לה': "למה הרעת לעבדך ולמה לא מצתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי. ...ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי".

מעבר לכעס, נראה שמשה שקע בדיכאון עמוק. בייאוש. משה מתפלל למוות! הוא אינו היחידי בתנ"ך לעשות זאת. יש עוד כמה אנשים שנכנסו לדיכאון ובקשו למות. גם אליהו אחרי העימות עם נביאי הבעל בהר הכרמל (מלכים א 19/ 3-4) וגם יונה (יונה ד/א-ג) וירמיהו (ז/יח-כ). 

הרגשת האחריות מובילה את המנהיג להיענות לקריאה של אלוקים על ידי הכאה על חטא, הפניית האשמה אל עצמו, יותר מאשר על ידי האשמת הסובבים אותו.

אז מה מחזיק אותם, את המנהיגים? רק הקול הפנימי אשר בסופו של דבר מספק להם ריפוי ומענה.  

גדולתם טמונה בהכרתם שהם רק שליחים.

כאשר המנהיג רואה את עצמו מושמץ, כשגוערים בו, כשצריך לקבל כל הזמן ביקורת, כאשר דבריו נופלים על קרקע סלעית, כשהוא רואה אנשים שלא מקשיבים - קשה לו להמשיך.

ה' יוצא להגנת משה ואומר לו:" אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולקחת אתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך. וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך" . במילים אחרות: אני אסיר ממך את האחריות שהיא שלי ואמסור אותה לאחרים. כי הכל בא ממני.

יתכן שהעם לא הגיע עדיין להיות כ"איש אחד", שאינם עדיין בשלים להיות שווים בטומאתם ובטהרתם, אינם פונים אל במה אחת, כפי שקני המנורה פונים למרכז, ועוד לא היה להם הכוח להשכיח את התלונות והטרוניות שמקורם בתקופת העבדות. 

לעם ישראל היו רגעי חולשה ורגעי השתוקקות לתרבות אחרת כשהלב זוכר "את הדגה אשר נאכל במצרים חנם". כך אנו לומדים מהמחלוקת בין רב ושמואל: "חד אמר דגים וחד אמר עריות" (יומא, עה/עמוד ב), ועל זה אומר הספרי (פז:) "אם תאמר שמצרים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר: ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנין להם חנם? ומהו אומר: חנם, חנם מן המצוות".

משה "נשבר" בנקודת המעבר החד מ"נעשה ונשמע" ל"זכרנו את הדגה".

העם והפרטים בתוכו טרם הספיקו לעבוד על המימד הפנימי – מחשבות, רגשות ולבטים, ולפי זה התגעגעו ל"דגה שאכלו חינם" והשתוקקו לתרבות אחרת, נטולת מצוות.

על המנהיג למצוא דרכים חדשות להתמודד עם העם, ללא תחושת תסכול. הרי לא הוא אשם במצב, אלא זהו כנראה טבעו של האדם. בינתיים, כל אחד הולך ובונה במה לעצמו וחש נוסטלגיה למוכר וידוע.

משה, המחנך הדגול, היה מודאג ומלא ייסורים ומועקה לאחר שהרגיש שהעם טרם היגיע למצב של "חברים".

שנים רבות מאוחר אמר רבי טרפון (אבות ב/ טז) "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה....ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעלתך ודע, מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא".

לא עליך לסיים את מלאכת אחדות העם, אך אינך רשאי להתבטל ממנה ולתרום את חלקך.

שבת שלום!

אתל ברילקה

מרצה, מנחה ומאמנת אישית

0507830151

בין אדם לחברו

פרשת נשא דנה בנושאים שונים - ביניהם פרשת סוטה, פרשת הנזיר, מתנות הנשיאים וברכת כוהנים. השנה, השבת חלה מיד לאחר יום שחרור ירושלים ולפני חג השבועות.

 ה' מצווה את הכוהנים לברך כל יום את בני ישראל בברכה משולשת: "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, כה תברכו את בני ישראל אמור להם: יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (במדבר ו/כב-כו).  הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (ח"ג פרק מ"ד; העקדה שער ע"ד) מציין שמברכת כוהנים אנו לומדים לשים לב לעובדה שמקור כל החיים והברכה שבעולם נובע מה', וההתייצבות שלנו לברכת כוהנים בכל יום, משרישה בקרבנו את האמונה הזו.  הכוהנים לא רק מברכים כי ה' צווה אלא גם חוזרים על כל מילה ומילה כפי שהיא מופיעה בכתוב.

רש"י, כדרכו, מסביר: "יְבָרֶכְךָ - שיתברכו נכסיך. וְיִשְׁמְרֶךָ - שלא יבאו עליך שודדים ליטול ממונך". הוא רואה את פתיחת הברכה קשורה לפרנסה. אין ספק שהאדם נוטה לחוש חרדה מפני אובדן רכושו. מפחיד לחשוב שמאמץ עמלנו יילקח מאתנו על ידי שונאים, גזלנים וגנבים.  שלמה, החכם מכל האדם, מוסיף בספר קהלת פן חדש נושן לשימוש שאנו עושים בכסף ואומר "עושר שמור לבעליו לרעתו" (ה/יב). מכאן, שלעתים העושר יכול להפריע ואף להזיק לבעליו.

לא מזמן העולם חווה משבר כלכלי וראינו את התופעות מהן סבלו אנשים רבים כשראו באיזו קלות התדרדר לתהום כל מה שבנו במאמצים גדולים ואיבדו את כל אשר היה להם. היו אפילו כאלה שהתאבדו.

אך, אם יש עושר השמור לבעליו לרעתו, אפשר להפוך אותו לברכה. תלוי באדם, וברצונו. האדם עלול להפוך לעבד נרצע לממונו, ולהפוך לגאוותן. הוא גם מסוגל ליצור קיר הגנה ומחסום בינו ובין אלו שלא זכו לשפע. אבל, כדברי אברבנאל (בראשית לא/לא) הוא יכול להיחלץ מרעתו: "עושר שמור לבעליו לרעתו... פירושו... שהוא שמור לו כדי שבו יינצל מרעתו". אדם יכול לבחור להשקיע את ממונו באפיקים מועילים לחברה בכללותה  .

עבור הנצי"ב  (רבי נפתלי צבי יהודה ברלין) ברכת "יברכך", היא לא רק ברכת העושר. היא ברכת הכישרונות והיכולות, התכונות והסגולות האנושיות כולן, "לכל אדם במה שיש לו", לאחד תורה, לשני סחורה. לפי זה עלינו גם להבין אחרת את ה"וישמרך"  שבסוף הפסוק: כל ברכה צריכה שמירה "שלא יהפכו לרועץ חס ושלום". הרובד הראשוני של הסכנות ברור כשלעצמו. שמירה מיוחדת "מן הגאווה וחלול השם" שעלולים לגרום מעשיו של האדם עצמו. אם האנשים הנוטים להתנשאות על אחרים  היו מתייחסים לברכת הכוהנים ברצינות, יתכן והיו יכולים לעשות חשבון נפש לעתים קרובות יותר.

הכוהנים חייבים לברך את ישראל באהבה, בברכה שורשית ומהותית המסמלת את הקשר המיוחד של הקב"ה עם כנסת ישראל - קשר שכולו רצוף אהבה. הקשר בין הקב"ה ובין כנסת ישראל הוא קשר המלא בחן ובאהבה. בקשר בין כנסת ישראל ובין הקב"ה יש מציאות של הארת פנים, מציאות של חן וחינניות.  כשמדרש רבה דן על מילת "ויחנך" (פרשה י"א) מביא פירושים רבים, אבל הנקודה המרכזית בברכה היא עצם החנינה.

היום העלנו על נס את ירושלים אשר גם היא  נבחרה בגלל אהבת ה'. "ויבחר את־שבט יהודה את־הר ציון אשר אהב. ויבן כמו־רמים מקדשו כארץ יסדה לעולם. ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאת צאן. מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו" (תהילים עח/סח-עא).

חג מתן תורה מתקרב ונקרא בו את מגילת רות, המספרת על האהבה הגדולה של רות לנעמי ולעם ישראל.

"אמר ר' זעירא, מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה היא נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה).

אומר המהר"ל שמי שסובר שהוא אוהב את הקב"ה אך אינו אוהב את הבריות, מתברר שבאמת הוא אינו אוהב את הקב"ה, כי  "אהבת הבורא מתגלה באהבת בריותיו של הבורא" (נתיבות עולם-נתיב אהבת ה' פרק א').

אדם המקפיד במצוות שבין אדם למקום, ואפילו הקפדה יתרה, ומזלזל במקביל במצוות שבין אדם לחברו תוך כדי שנאה, גזל, לשון הרע, רכילות וכו' לא רק שאין בו אהבת הבריות אלא אף אהבתו לה' בלתי אפשרית, שהרי לא יתכן ניתוק בין השניים.

השבוע עומדים אנו בפתח חידושינו את קבלת התורה, מן הראוי שנחדש את הברית במלוא משמעותה, הברית עם הבורא ועם בריותיו.

שבת שלום וחג שמח! 

תורת חסד

ספר במדבר פותח בהוראת ה' לפקוד את עם ישראל. דרישה זו נראית מצד אחד הגיונית ומובנת: העם עתיד להיכנס לארץ, טוב לדעת, מה כוחו ומה גודלו. עם זאת, ההוראה היא קצת מוזרה בהתחשב בכך שכבר בפרשה "כי תישא" התוועדנו למפקד אוכלוסין הנעשה ע"י מחצית השקל. אז מה הצורך לספור שוב? ומה הצורך לספור לנו על כך?

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל  מועד ...שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם  לבית  אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם. מבן  עשרים שנה  ומעלה כל יצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרון. ואתכם יהיו איש איש למטה ראש לבית אבותיו הוא" (במדבר א/א-ד).

על התמיהה הזו של הצורך למנות שוב ושוב עונה רש"י: "...מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם". כמו ילד הסופר פעם ועוד פעם כמה פוגים יש לו באוסף, כך מרוב חיבה סופר ה' את עמו...   אך לא סתם בא למנות אותם אלא דווקא כשבא להשרות שכינה עליהן. האם באמת משנה כמה היו בני ישראל על מנת להשרות את שכינתו, ולו היינו פחות או יותר לא היה שורה את שכינתו? נראה שלא בספירה פשוטה מדובר ושלא רק העניין הכמותי הוא הרלבנטי. יש לשים לב לביטוים כגון "למשפחתם לבית אבתם" (פסוק ב) או "איש למטה איש ראש לביתו לבית אבותיו היא", ההדגשה של הסביבה המשפחתית איננה מקרית. אומר ספורנו: "והטעם שיהיו אתכם הוא שכל אחד מהם ראש לבית אבותיו ולא יכחד ממנו יחס כל אחד ואחד".  כל אחד מהם הוא ראש לבית אבותיו, כל אחד מהם הוא בעל זהות מסוימת, הוא בעל עבר ייחודי לו.  כל אחד "למשפחתם", כל אדם ישות בפני עצמה, ולא מספר סתמי במפקד אוכלוסין, ויחסו של ה' הוא נראה לכל אחד.

גם אם נתייחס לפשט של דברים, ונאמר שספירת העם בא כדי לדעת כמה חיילים יהיו במלחמה העתידית, גם כך נראה נושא הזהות והייחודיות של כל אחד רלבנטי. האדם איננו בשר תותחים, גם אם העם נצרך לצאת למלחמה, האדם, כל אדם, הוא בעל משקל ייחודי לו ורק לו. הוא אדם לביתו, למשפחתו, לסביבתו וגם לה'.

נקודה נוספת מושכת את תשומת לבנו במפקד זה והיא דווקא הזיהוי עם בית האב. אומר רש"י: "לבית אבתם - מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר יקום על שבט אביו" השיוך במקרה זה הולך אחר האב, ועוד שכולנו יודעים שהשיוך לעם נקבע ע"י האם דווקא. הזהות הלאומית נמשכת אחרי האימא. הזהות השבטית אחרי האב. יתכן ויש בזה גם רמז מורכב יותר המצביע על כך שזהות כדבר שלם, יש לה גם מן האב וגם מהאם. היום נהגים לדבר על הפן הנשי והפן הגברי של האישיות ורוב החוקרים בתחום הרוח מסכימים שיש בכל אחד מאתנו את שני המרכיבים. יש בנו מן האם ויש בנו מהאב.

כשבאים לספר את השבט, כשלכל שבט יש את הצבא שלו, סופרים את הגברים מעל גיל 20, הראויים לצאת למלחה, אז התורה מציינת את בית האב, ההיבט הגברי המזוהה לכוח, לאגרסיה, ללחימה.

קביעת הזהות היהודית אחרי האם שורשיה בתקנות עזרא המבקש להלחם בזמנו נגד נישואי העם עם נשים מעמים אחרים המאיימים לפורר את העם הנחלש ממילא. אך עוד קודם לכך יש לאמהות השפעה מכרעת לשייכות לעם. שרה יודעת שהעתיד הלאומי תלוי ביצחק, ולא בישמעאל בן הגר. רבקה יודעת שממשיך הדרך הוא יעקוב ולא עשיו.

רבות ניתן להגיד על תפקידה של האם בעיצוב הזהות של הבנים, ובהשפעתה לגבי ההיבט היהודי בפרט.

אישיות בריאה, על כן, יש בה צורך גם באב וגם באם, המחשבה היהודית ידעה כנראה להבדיל בין איכויות אלו "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך"  (משלי א/ח).

סירטוט הגבול בין טוב ורע, קביעת המוסר הוא הכרחי אך איננו מספיק, צריך גם "תורת אמך". תורת האם המזוהה לא רק עם החוק היבש אלא גם עם הרכות, האמפטיה, ההזדהות עם הזולת והסולידריות. תורת האם שהיא גם "תורת חסד".

מפקד העם לא בא ממטרות כלכליות או מדיניות (מסביר הרש"ר הירש) היות ונעשה במדבר, קשור הוא למתן תורה.  תורה שהיא לב ליבו של עם.

תורה שהיא תורת אמת ותורת חסד ורק כך יכולה למלא את יעודה להפך לתורת חיים.

שלום וביטחון

על הקשר בין אורח חיים מוסרי לבין ישיבת העם בארצו ואף שגשוגה של הארץ, קוראים אנו בהזדמנויות שונות בתורה. פרשתנו פותחת עם הדגשה מיוחדת של אותה זיקה בין התנהגות האדם הפרטי והעם בכללותו לבין השלום בארץ, ורומזת לכך שיתכן והשלום איננו רק עניין של ישיבה בטוחה או העדר מלחמה.

"אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו... וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם: ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב: ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו איביכם לפניכם לחרב: ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימתי את בריתי אתכם... ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא-להים ואתם תהיו לי לעם. אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהית להם עבדים ואשבר מטת עלכם ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו/ג-יג).

שלום וביטחון, צמד מילים שנהוג מאוד לכרוך יחד, על אף היותם שני דברים שונים. כך מבהיר האור החיים "ונתתי שלום בארץ - צריך לדעת למה הוצרך לומר זה אחר שכבר אמר וישבתם לבטח, ואולי שיכווין על עם בני ישראל עצמם שלא יהיה להם פירוד הלבבות שייטע ה' ביניהם שלום ורעות. או אפשר שיכווין על כללות העולם, ותדע שכשמדבר על ארץ ישראל מזכירה בכינוי כאומרו בסמוך בארצכם, וכאן אמר בארץ שמבטיחם כי יהיה שלום בכל העולם...". כשמדובר בשלום מסב האור החיים את תשומת ליבנו לכך שיתכן והכוונה לשני היבטים אשר חורגים מעניין ה"ביטחון" המצומצם. היבט אחד קשור לשלום בינינו, השלמה, אחדות בתוך העם, ומהצד השני, שלום בארץ, במובן של העולם כולו. מכאן שכשהכול בוער מסביבך גם אם אתה בטוח, לא בהכרח יש לך שלום. על הפסוק "וחרב לא תעבר בארצכם" מסביר רש"י באותו כיוון "אין צריך לומר שלא יבאו למלחמה, אלא אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה", שמא אפילו לא ליד גבולותיה של הארץ.

קריאה זו מעוררת שאלות נוקבות שהרי המצב האוטופי המתואר עתיד להתקיים אם "בחוקתי תלכו". החזון החברתי אליו שואפים, האתגר האמיתי של חיי המוסר, הוא שיביא שלום בארץ? הדברים לא פשוטים כלל. ובכל זאת יש בחזון זה הנחייה כללית, מצפן לדרך, הצבת מודל אליו לשאוף.

בשבת זו שלפני ל"ג בעומר מתפרשת הפרשה באור מיוחד. היום המיוחד הזה שבספירת העומר, משלב בתוכו משמעויות שונות, כשני היפוכים בולטים. מרד בר כוכבא מצד אחד ושמעון בר יוחאי מצד שני, וברקע התזכורת המתמדת של 24000 תלמידיו של רבי עקיבא שנהרגו. מדורה וקשת. תורה וחרב.

ילדי ישראל בגולה שיחקו עם קשתות ביערות (או בפארקים) בחיקוי אחר לוחמי המרד. גם אם יש בין אנשי הרוח אי הסכמות לגבי מקומו של המרד מבחינה היסטורית, נחיצותו, הצלחתו או כישלונו, על כל פנים הוא נחרת בתודעה העממית כמעשה גבורה עילאי. העם ידע לאחוז בנשק והתקומם. יהודי הגולה נטולי ריבונות, הכמהים לעצמאות, העלו על נס את הקשת.

ילדי ישראל הריבונית חוגגים בהילולה של אש ואור השואבת ישר משמעון בר יוחאי. האור המסמל את ההתעלות הרוחנית וההתלהבות המיסטית. האש העולה שמימה כשהנפש מבקשת להתעלות.  במציאות שבה הקשת והחרב הם חלק בלתי נפרד מחיינו, בוחר העם לחגוג סביב סמל האור. אור של התעלות או לפחות של חיפוש אחר הנעלה.

במתח זה כרוך חלק מפשר חיינו העכשוויים. העם שבסתר ליבו חלם עם היום בו יוכל לאחוז בנשק ולהגן על עצמו, הוא אותו עם שיודע שאין הקיום תלוי רק בחרב. ושקיום רק על החרב סופו לדרדר את האור. החרב בדומה לקשת הוא הכרח, אך לא אידיאל.

אומרת הגמרה "שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא... וכולם מתו בפרק [בזמן] אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושְׁנאה [לימד את התורה] להם. רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה". (יבמות ס"ב:).

חוסר הכבוד, ההתנשאות והאנוכיות הכריע אותם.

כשאין תורה, כשאין ערכים, כשאין מוסר העולם שומם.

"לא בחיל  ולא בכוח כי אם  ברוחי אמר ה' צבאות" (זכריה ד/ו)

שבת שלום!

אתל ברילקה

מרצה, מנחה ומאמנת אישית

0507830151

וקראתם דרור בארץ

פרשת בהר פותחת במצוות השמיטה וממשיכה בעניין היובל. שתי מצוות בעלות חשיבות חברתית מכרעת. עם ישראל היוצא לחושפי מקבל בסיני את התורה ועימה פירוט רב ומדוקדק של מצוות וביניהם נורמות וחוקים להתנהלות חברתית. עם זאת, שתי מצוות אלו בולטות בייחודיותם היות ודרכן נושא הצדק החברתי עובר למימד אחר. לא רק הצורך במתן צדקה שכל אחד מחויב, לא רק התנהגות ראויה והוגנת במסחר ובמשפט אלא הוראה, הנחיה, אוניברסאלית הנוגעת לאומה בכללותה. "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבוא אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת ל-ה'" (ויקרא כה/ב). לא האדם הפרטי מצווה לשבות, אלא הארץ שובתת ועל מנת שדבר זה יהיה אפשרי על כל פרט ופרט באומה לקיים את הציווי. הארץ שובתת ויש בזה מן החשיבות האקולוגית, אך גם מימד נפשי, שידע האדם שאין לו אפשרות להשתמש ולנצל את האדמה עד בלי סוף אלא שעליה לשבות.

המשך הפרק מתמקד במצוות היובל "וקדשתם את שׁנת החמשים שנה וקראתם דּרור בּארץ לכל ישביה יובל הִוא תהיה לכם ושבתם אישׁ אל אחזתו ואיש אל משׁפּחתו תשבו" (ויקרא כה/י).  שוב הארץ בכללותה. "וקראת דרור בארץ" איננו עניין של הפרט, אלא מדובר בתיקון מידותיה של החברה שידעה ליצור פערים חברתיים וכלכליים במרוצת השנים. שנת היובל מאפשרת לכל אדם לחזור לאחוזתו, ובעיקר לעני, שנאלץ לעזוב ולמכור אותה וכן גם מאפשרת לכל אדם לחזור לרשות עצמו. הרש"ר הירש מציין בהקשר זה כיוון היכול לחדד את הזווית החברתית, שהרי מבחינת העברות האישיות והפרטיות של האדם לא חל כאן שום שינוי, בשנה הזו כמו בכל שנה יכפר האדם את עוונותיו ביום הכיפורים! אבל השוני הוא במישור החברתי. היובל בא לתקן את העוול החברתי. וזה לשונו "חוסר השוויון של הרכוש וכל רבגוניות גורלות בני האדם הביאו לידי תוצאות מנוגדות, של עושר ועוני, של תלות ועצמאות, והרי אלו מומים, שחיי החברה לקו בהם כלפי פנים והיחסים המדיניים שבין האומות הרסו את מעמדן כלפי חוץ ועל אלה יכפר היובל ואת כל אלה הוא ימחה".

קיום חברה מתוקנת, חיים על פי צדק ועל פי חסד, הם לא רק צורך פנים חברתי אלא יש בזה השלכות מרחיקות לכת. כל קיומנו כאומה וכחברה על אדמתנו תלוי בקיום חברה מבוססת על מוסר התורה. כך ספורנו מזכיר את דברי הנביא ומסביר "יובל הוא תהיה לכם. שתהיו גם אתם בני חורין משעבוד האומות, על הפך מה שאמר אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו הנני קורא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל הרעב" (ירמיהו לד/יז).

אומר רש"י "שבת לה' - לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית". שם בבראשית שבת ה' מהבריאה. ציווי שמירת השבת מהווה תזכורת לכך שפעם כל שבעה ימים עלינו לשבות מהתערבותנו בעולם, כך גם פעם כל שבע שנים עלינו לזכור שגם אם ניתן לנו את הציווי "...פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה"... (בראשית א/כח) וגם נאמר "ויקח ה' א-להים את האדם ויניחהו בגן  עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית ב/טו).

מצוות היובל תופסת משנה תוקף בהופעתה אחר השמיטה. לא רק שהארץ תשבות ותזכור את משמעות היותך אתה חלק מהטבע, חלק מהבריאה ולא השליט שלה, גם עם האילוזיה הזאת מתעתעת תזכור שעליך להחזיר את האדמה לבעליה ואת האדם לרשותו. "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו".

"וקראת דרור בארץ", אומר רבינו בחיי: "... שיהיו כולן בני חורין לדור בכל מקום שירצו. "יובל היא", שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו, ועל כן נקראות הפירות והתבואות גם כן יבול מלשון הבאה, גם המקומות העמוקים שבהם מים נקראין גם כן (ישעיה ל, כה) "פלגים יבלי מים", כי שם יבאו המים... וטעם מצות היובל על דרך הפשט כי כל השדות חוזרות לבעליהן ואפילו העבדים הנרצעים יצאו חופשים במועד היובל, וזהו לשון "יובל"... כי כל דבר ודבר יובל אל אחוזתו ואל משפחתו".

מצוות השמיטה והיובל באות להזכיר לנו במידה מסוימת מה מקומנו כבני אדם. מקומנו מול הטבע והבריאה. אילוזיית השליטה האולטימטיבית מתפרקת לא רק אל מול גלי הצונאמי ורעידות האדמה אלא פעם כל שבע שנים יש לנו תזכורת קטנה על כך שקיומנו תלוי בקיומה של האדמה. פעם כל 50 שנה שבה ומזכירה לנו התורה "והארץ לא תמכר לצמתות כי לי כל הארץ" ומאתגרת אותנו מחדש בזיכרון "כי גרים ותושבים אתם עמדי". (ויקרא פרק כה/כג).

שבת שלום!

אתל ברילקה

מרצה, מנחה ומאמנת אשית

0507830151

בפרשת אמור מוצאים אנו את "פרשת המועדות", בה מנויים ימי הקודש שבלוח העברי וגם אלה הנתונים בין שני "מקראי קודש" הסמוכים זה לזה - ימי "חול המועד" שבין ראשון לשביעי של חג המצות ובין ראשון של סוכות לשמיני עצרת. הפרק נחלק לשניים, ובכל מחצית עשרים ושניים פסוקים. המחצית הראשונה עוסקת בחודש הראשון וההקשרים שלו (העומר וחג השבועות), והמחצית השנייה עוסקת בחודש השביעי. כל מחצית, פותחת ב"ראש" השנה, לפי שני חשבונות של הלוח העברי: ניסן הוא ראש השנה המקראי-היסטורי בו צוין הולדת האומה ביציאת מצרים "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם  לחדשי השנה" (שמות יב/ב),  תשרי הוא ראש השנה המעשי-טבעי, החל בעונה המסיימת ופותחת את השנה החקלאית "בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כג/טז).

את חשיבותם של המועדים לקיום העם ניתן ללמוד בין השאר מעצם החזרה שלהם בתורה "בשלושה מקומות מזכיר פרשת מועדות: בתורת כוהנים (ספר ויקרא) - מפני סדרן; בחומש הפקודים (במדבר כ"ח-כ"ט) - מפני קרבן (המוספים); במשנה תורה (דברים ט"ז) - מפני העיבור" (ספרי, דברים פרשת ראה פיסקה קכז). בפרשה שלנו מובאים המועדים על פי סידרן במעין ניסיון לתת לעם ישראל לוח זמנים קבוצתי לאומי שינחה את חייו. העם שזה עתה יצאה ממצרים מקבל לא רק לו"ז אלא גם אג'נדה. כל מועד על פירושו ותוכנו העיקרי יהפכו למצע המשותף של החיים. העם היוצא לחופשי מקבל את "זמנו". לפי דבריו של הרש"ר הירש "חירותו של האדם ניכרת בכך, שהוא זכאי לשלוט בעתותיו. מי שעתותיו בידיו הוא בן חורין. מי שעתותיו מסורות לרשות אחרת, הוא עבדה. במצרים לא היה לנו רגע משלנו וחוסר זכות השליטה על זמננו היה אות לעבדותינו...  ומסירת זמננו לרשות ה' היא סימן לכך, שיצאנו מכלל עבדי אדם והיינו לעבדים לה' ועובדה זו העניקה לנו חירות עולם".

הפרשת מזכירה אף את ספירת העומר "וספרתם לכם, ממחרת השּׁבת, מיום הביאכם, את עמר התנופה: שבע שבתות, תמימת תהיינה, עד ממחרת השּבת השביעת, תספרו חמשים יום; והקרבתם מנחה חדשה לה'...  (ויקרא כג/טו-כא).

כל עוד החודש העברי נקבע על סמך עדות ראייה (עד המאה הרביעית לספירה), לחג השבועות לא היה תאריך קבוע, הוא היה יכול "לזוז" בלוח לפי קביעת ראש החודש והיה יכול לחול ב-5, ב-6 או ב-7 בסיוון. כמו כן הספירה "ממחרת השבת" גרמה אף היא לאי וודאות ולאחד מהמחלוקות הגדולים שבתקופת בית שני בין הפרושים והצדוקים. הפרושים, שהאמינו בתורה שבעל פה, הבינו שמדובר ב"ממחרת יום ראשון של פסח" והצדוקים שחיו אך ורק על פי תורה שבכתב, פרשו את הכתוב באופן מצמצם ומילולי וקבעו שיום שלמחרת השבת הוא יום ראשון. כך היו חוגגים את שבועות תמיד רק ביום ראשון חמישים יום שלאחר פסח. 

המסורת היהודית מזהה את חג השבועות כ"זמן מתן תורתנו", ומעניקה ע"י כך מימד היסטורי למועד שעל פי הכתוב מקורו בשונה ממועדם אחרים חקלאי בעיקר. הקשר זה נלמד מהתורה עצמה "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים-ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט/א), ושבועות, חל בחודש השלישי. מזה אנו לומדים שגם אם על פניו נראה החג שחקלאי בעיקרו, משמעותו ההיסטורית ואף האמוני הלכה וגברה עם הזמנים.

אם נתבונן בשלושת הרגלים ההקשר ההיסטורי של כל אחד מהם וזה שבניהם ברור: פסח הוא ההתחלה המסע לחירות וחג הסוכות מזכיר את ארבעים שנות נדודים במדבר, שבועות הוא זמן מתן תורתנו. והעומר? ברור שחגגנו את סוף המסע בכניסה אל הארץ המובטחת כשחנינו בגלגל על ​​ערבות יריחו ואכלנו מתוצרת הארץ "ויחנו בני-ישראל בגלגל ויעשו את-הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב-בערבות יריחו. ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה. וישבת המן ממחרת... ולא-היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא" (יהושע ה/ י-יב). אז ורק אז עם הכניסה לארץ יכולנו להתחיל לספור את העומר, רק אז התחלנו לאכול מתבואתה של הארץ. כך מקבל חג השבועות משמעות היסטורית כפולה: מתן תורה וכניסה לארץ. עָם, תורה וארץ ישראל קשורים בקשר בל ינתק. זיקת עם ישראל לארצו נמשכה גם בזמן הגלות, תורת ישראל הזכירה לעם את זיקתו לארץ. קשר בל ינתק זה מונח בתשתית  האפשרות לחזור ולבנות מדינה על אדמתנו הלאומית.

בימים אלו של ספירת העומר חוגגים אנו את עצמאותנו המחודשת בזכות כל אותם יהודים שמשך דורות על גבי דורות ידעו לשמור על זיקתם לעמנו, תולדותיו, אמונתו ומסורתו. התנועה הציונית שבה והדגישה את הצורך בתחייתה של הארץ כמולדת העם. שבוע הבא נזכה לחגוג קשר של אלפי שנים והגשמה של חלום. הכיסופים הפכו למעשה.

שנזכה לתרום את חלקינו בהגשמת החלום.

שבת שלום וחג העצמאות שמח!