פרשת בשלח מדגימה במבנה שלה על שתי חלקיה את המעבר של העם מעבדות לחרות.
ים סוף הוא לא רק סוף, אלא גם סף, גבול וכמו כל גבול הוא מפריד אבל גם מחבר. הוא מסמל את אותה נקודת חיבור בין הממלכה המוכרת, מצרים, לבין הלא נודע, המדבר. ים סוף הוא מעבר פיזי מציביליזציה של פירמידות לשטח של שממה, רוחות, שמש, תנינים וצמא. הוא גם נקודת המעבר מממשל האדם לשלטון ה'. משלטון פרעה לממלכת ה'. שם במצרים, ידע ולמד העם להיות משרת פרעה, עבד לאדם. עכשיו לאחר חציית הים מוצב לנגדו האתגר האנושי העליון: להיות בן חורין ובתור שכזה לעבוד את ה'. עבודת ה' לא תתכן אלא מתוך בחירה חופשית.
בשני חלקי הפרשה, בשתי גדות הסוף מתרחשות מלחמות ואופיין השונה מדגיש את השוני שבמצבים. במלחמה הראשונה העם המופחד מעוצמת הרודן המוכר נשאר פסיבי, רק מעלה טרוניה "ופרעה הקריב... וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה': ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים" (שמות יד/י-יא). הטענה המרכזית מלמדת על המצב הנפשי של העם "הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים... כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר" (שמות יד/יב). עדיף לעבוד את מצרים מלשאת באחריות ולהתמודד עם הלא נודע.
ואז מגיעה התגובה המרגיע מפי משה "...אל תיראו התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום... ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות יד/יג-יד). ה' ילחם לכם. העם עד לנס הגדול של קריעת הים ותבוסתו הנחרצת של מצרים.
גודל הנס מתבטא בשירת הים. ובכל זאת, נראה שעדיין לא הבין העם את מציאותו החדשה. שוב מתלונן העם "...ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבאו מרתה ולא יכלו לשתת מים ממרה כי מרים הם...וילנו העם על משה לאמר מה נשתה" (שמות טו/כג-כד).
תנאי המדבר קשים מנשוא. נראה שאין למציאות הניסים הגלויים השפעה ישירה על אמונה שה' יתברך יספק כל צרכי העם. בהמשך, העניין ברור עוד יותר "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסתם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות יז/ז).
שאלה נוקבת זו "האם יש ה' בקרבנו"? משתמעת לשתי פנים: האם יש ה' בינינו? האם הוא באמת יופיע? אנו, כך נראה, לא כל כך בטוחים ביכולתו להתערב שוב ושוב במציאות. קריאה שנייה של אותה שאלה: האם יש ה' בתוכנו? העמדת השאלה במישור הפנים פסיכולוגי מביאה אותנו למימד אחר של התייחסות. לא ה' ויכולתו בניסיון אלא אמונתו של האדם בה'.
בפסוק המיידי לאחר מכן מופיעה מלחמת עמלק בישראל. מלחמה שונה מזו שפתחה את הפרשה. "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק... ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק... והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק... ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" (שמות יז\ח-יג).
מלחמה של בני אדם, שמשה מחליט עליה. העם נלחם בהנהגתו של יהושע, ואיננו סומך על הנס. ידיו של משה אינן מחוללת נס, אין הן מתערבות במציאות, וגם ה' לא עושה זאת הפעם. וכך כבר אמרו חכמינו: "...וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין" (ר"ה ג,ו).
עתה יודע העם שיש אלוקים בקרבו. העם הרואה את ידיו של משה מורמות, נושא את מחשבותיו ותפילותיו לה' אך רגליו בארץ. איש האמונה אינו סומך על הנס. לא ה' לוחם את מלחמתנו לא בשדה הקרב ולא ביום יום, אלא עלינו לקחת אחריות. לפעול ולעשות. נוכחותו של ה' הינה השראה לכך שהטובות שבתכונותינו ייצאו לפועל מתוך חופש העשייה והבחירה.
העם לאחר חציית ים סוף מתחיל להבין שייעודו להיות חפשי, ופירוש החופש לקיחת אחריות על וחייו, במובן המוסרי המצופה ממנו לפעול. העם לאחר חציית ים סוף ומלחמת עמלק מתקרב לקבלת התורה, כי רק עבור האדם החופשי ישנה משמעות למצווה, הנעשית מתוך בחירה חופשית של האדם המחליט לעבוד את בוראו.
שבת שלום,
אתל ברילקה
מרצה, מנחה, ומאמנת אישית
0507830151 ethel@actcom.co.il
