לפתוח את הדלתות

"ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". השפת אמת, מפרש פסוק זהבדרך  שראויה לעיון דווקא בימים אלו "בכל לבבך - בשני יצרך, זה בראש השנה, לקבל עול מלכות שמים בשני יצריך, בכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך, זה ביום הכיפורים, שבו אנו מענים את נפשותינו בחינה של מסירות נפש. ובכל מאודך - בכל ממונך, זה בסוכות, שבו אנו יוצאים מבית דירת הקבע לדירת ארעי וזה ויתור על הממון". השפת אמת קובע שיש בקיום מצוות סוכה משהו מעבר למחלוקת על משמעות הפסוק "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג\מג), כשר' אליעזר אומר זכר לענני הכבוד, ור' עקיבא אומר' סוכות ממש.

הסוכה מסמלת את ההליכה במדבר. היום, כמו אז, אנו מודים שכל מה שיש לנו שייך למי שברא את העולם. כפי שאז הודו לו על המן, ועל מי באר, היום אנו מודים על סיפוק צרכנו. דווקא בתקופה של האסיף, שבה העשירים שמחים בהצלחתם וקוצרים את רווחיהם ואילו העניים הנשארים מובטלים לכמה חודשים חוזרים לסוכתם בהן הם מתגוררים כל השנה, בא החג ללמד את בעלי האמצעים להרגיש במקצת מה שמרגישים הפועלים שלהם וכך אולי ייטיבו לעשות למענם.

ישנם אנשים שחושבים שכל זמן שהם נמצאים מאחורי גדר או חומה או בתוך בתיהם, הם מוגנים ובטוחים. באה הסוכה ומלמדת שהביטחון שורשו במקום אחר. כשצונאמי או רעידת אדמה פוקדים אתה העולם ר"ל, האנשים שגרים בסוכות ניזוקים פחות מאלה שנמצאים בבתיהם ואילו בניינים בטוחים ומפוארים מתמוטטים לגמרי. תרתי משמע.

במדרש תנחומא, פר' שופטים פ"ט נאמר שלעתיד לבוא, פונים אומות העולם ומבקשים מהקב"ה שינסה ויתן להם את התורה לקיימה: "אמר להם [הקב"ה לאומות], מצוה קלה אני נותן לכם, אם אתם משמרין אותה אתן לכם שכר כישראל. אמר להם, לכו ועשו סוכה. מיד כל אחד ואחד הולך ועשה לו סוכה. והקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא".
נראה שהמדרש מרמז למשהו עמוק יותר. בהפטרת החג אנו קוראים בזכריה י"ד שהגויים יעלו מדי שנה לחוג את חג הסוכות. אז, הכול יהיה מוקדש לבית ה' ולעבודתו ויבואו למקדש, להמליך את א-להים עליהם.

המדרש מדגיש שאומות העולם לא הצליחו לעשות בסוכותיהם מה שאברהם אבינו זכה, לקיים מצות הכנסת אורחים דווקא כשה' הוציא חמה מנרתיקה "ולעצור את אלה שמתקרבים לגיהינום".

אמר רב יהודה, אמר רב, "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה" (שבת קכז ע"א). מצוות סוכה מסמלת הכנסת אורחים, אפשרות לאכול ולשתות, לדבר, לשיר, לישון ואף לנחור, ושכל עובר אורח ישמע, יכנס, יאכל וישתה, כי הכול פתוח.

גם המים וגם המן באו מן השמים והיה על העם לחלוק בהם, רק כך הצליחו לחוות יציאה מעבדות לחרות ולקבל פני השכינה כמו שהאושפיזין הראשון אברהם אבינו ע"ה עשה. גם אנו מצווים לחלוק את ביתנו ולנסות ולהתעלות במידת האפשר לקבלת השכינה. לזכור שפעם היו עלינו ענני הכבוד...

מעניינת הערתו של הרבי מקוצק על ההלכה ש"המצטער פטור מן הסוכה". על פי הרבי מקוצק מי שמרגיש מצטער משמע שעדין לא השיג את "מדרגת הסוכה" ולכן פטור הוא מן הסוכה. הסוכה סוככת על האדם, גם במצב שהוא נאלץ לעזוב אותה. כל זמן שדעתו עליה, והוא מצטער על שנאלץ לעזוב אותה ובמיוחד הדבר קשה לקיום אם ירדו גשמים לסוכה והאדם נותן אל לבו שהוא כעבד שמזג קיטון לרבו ושפך לו קיטון בפניו שאינו רוצה בעבודתו, הרי זה יכול לייאש את העבד שלא ירצה עוד בעבודת אדונו, ואם הוא בכל זאת מרגיש מצטער על כך, הרי הוא נשאר בקביעתו בסוכה גם אם יצא ממנה.

על-פי הסבר זה ניתן להבין גם את המדרש שהבאנו לעיל. הרי מה רע אם כך שהגויים לא רצו בסוכה, שהרי המצטער פטור? וברור שאם השמש יוקדת אז הם סבלו. אלא שעל פי הגמרא בעבודה זרה, לא היה להם צורך בבעיטה. היה מספיק להם לצאת ממנה. וגם כך היתה נחשבת להם קיום המצווה, אבל הבעיטה מראה עזיבה ללא צער.   

ואם כך לשאלה "למה נתן ה' תורתו לאומה מיוחדת ולא נתנה לאומה אחרת?" נוכל למצוא תשובה בדבריו של הנרבוני "כי הנביא קם בין זאת האומה, וכבר קיבלנו שורשיה מאבינו הראשון. וכאשר נשאנו על כנפי נשרים, והביאנו אליו, והבטיחנו להיות לו לעם סגולה, והראנו המורה הגדול, נתרצינו והקדמנו "נעשה" ל"נשמע", כי המעשיות קודמות למושכלות. (בתוך: שלושה קדמוני מפרשי המורה, הנרבוני דף לו ע"ב). הנרבוני מציע הסבר המקדים את העשייה על התחכום האינטלקטואלי אך גם על השכר. לא ענייני רווח והפסד הדריכו את העם בקבלת עול תורה. וכך למדנו מאברהם אבינו שהיה מכניס אורחים גם כשהוא ישב עייף ותשוש כוחות בפתח אוהלו.

סוכות מלמד אותנו לפתוח את הדלתות.

שבת שלום!

אתל ברילקה

מרצה, מנחה, ומאמנת אישית

ethel@actcom.co.il

על חטא שחטאנו לפניך בגילוי עריות

תפילת מנחה של יום כיפור זוכה להתייחסות מיוחדת ביחס לתפילת מנחה ביתר ימות השנה שהרי היא כמעט נקודת השיא של תפילות יום הכיפורים, רגע לפני תפילת נעילה. קריאת התורה במנחה עוסקת בפרשת העריות הפותחת באזהרה "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו...ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה'" (ויקרא יח\ג-ה).

למה מכל מה שהאדם היהודי רואה באומות העולם עליו להיזהר דווקא מהעריות? מה ראו חכמינו חשיבות כה רבה לנושא שצריך להקריא את הפסוקים קבל עם ועדה במעמד תפילה מרכזי של יום כיפור? מדוע דווקא כשרבבות אלפים של בני העם מתענים על עוונם ומבקשים לחזור בתשובה?

כידוע, לא מחוקקים חוקים במקום שאין חשש לעבירה. מחומרת הענישה והאיסור בתורה ומהדגשת העניין ע"י חז"ל, נראה שהייתה מודעות גבוה לשכיחות התופעה.  

מדובר בעצם בעבירה בעלת מימד קיומי עמוק ומשמעותי ביותר. גילוי עריות היא פגיעה בזולת לא רק מצד זכויותיו הפרטיות כגון הזכות על גופו, על דעתו ועל חרותו אלא היא פגיעה על עצם מהותו של האדם הנברא בצלם. בדיוק כשם שרצח אדם איננו רק נטילת החיים והחופש ממנו אלא פגיעה באלוקות עצמה "שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם א-להים עשה את האדם" (בראשית ט\לא) כך בגילוי עריות מדובר הרבה מעבר לשמירת הסדר החברתי. "...ועריות הוקשו לנפשות שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה". (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ז).

על חומרת העבירות הללו מעידים דברים נוספים וביניהם הביטוי "אני ה'" החותם את הפסוק הפותח. אם רצית לחשוב שיש בעבירות אלה עניין שבין אדם לחברו בלבד, הביטוי "אני ה" מזכיר לנו שגם אם נדמה שמדובר בעניין פרטי, בתוך המשפחה, עליו אין צורך לדבר או לדווח ואפילו לא להתעסק בו, הרי שלא כך. פגיעה מעין זו פירושה פגיעה בצלם ה'. זהו חטא כלפי האדם וכלפי בוראו.   

לא בכדי הוגדר גילוי העריות כאחד משלושת העבירות שאדם "יהרג ואל יעבור" (ראה יורה דעה סימן קנז, סעיף א). אם היה מדובר רק בשמירה על הסדר החברתי סביר להניח שהיה מספיק עונש קשה ולאו דווקא קביעת דין מוות מצד אחד והכללה בתוך הקטגוריה של מסירת הנפש מצד שני.

חכמינו דנו במה שהיום הפסיכולוגים המודרניים יודעים היטב: איסור גילוי העריות אינו מתייחס רק לעניין משכב. "הזהיר הכתוב מהקרב אל איסור מהעריות ואפילו בלא ביאה כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מן הפעולות הזרות והוא אמרו באזהרה מזה 'איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה כו'...כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה..." ומוסיף הש"ך "כל הבא על העריות דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה מן התורה כו'" (ש"ך יורה דעה סימן קנז ס"ק י).

כאן המקום להבהיר שקטגוריית העריות שבתורה רחבה יותר מאשר מה שמוגדר בימינו בחברה הכללית כגילוי עריות, היות ומושג העריות חל בתורה על כל מקרה אסור לפי דין תורה כגון נידה למשל.

היום נוטים להגדיר בחוק ובפסיכולוגיה גילוי עריות "ככל התנהגות מינית לא אקראית (החל ממגע, מישוש, חשיפה של אברי מין בפני ילד/ה ועד לאונס), אשר מבוגר בן משפחה כופה על ילד/ה כאשר הילד/ה אינו/ה מסוגל/ת להתנגד או להבין את התנהגות המבוגר בשל  חוסר האונים שלו או שלה בסיטואציה" (הגדרה זו משמשת את המרכזים לסיוע נפגעות תקיפה  מינית).   

גילוי עריות הוא מאותם המצבים שאנשים לא רוצים לדבר ואף גרוע מכך, אף אחד "לא רואה, ולא שומע". ילדים מותקפים מינית בחיק המשפחה או מנוצלים כאובייקטים לסיפוק צרכים של מבוגרים אינה תופעה נדירה. כ-40% מהתלונות על תקיפה מינית הן על בסיס גילוי עריות. המומחים מעריכים שכ-90% מהמקרים כלל לא מדווחים.

אנשים שסבלו מגילוי עריות הרבה פעמים לא מסוגלים להפר את צו השתיקה המשפחתי וחייהם, גם אם הצליחו לבנות אותם, הם חיים של "שורדים". הם שרדו למרות שהמקום שאמור היה להגן עליהם ולהעניק להם חום ואהבה, בגד בהם והשאיר אותם חשופים מול הסכנות. כדי לשרוד היה עליהם לפתח הרבה מנגנונים נפשיים שיאפשרו להם להמשיך ולהגיע לחיים בוגרים.

בדיונו על שלושת העבירות שאין לעבור אפילו במחיר של מסירת הנפש, אומר הרמב"ם "ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו שנאמר, 'ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך', אפילו הוא נוטל את נפשך והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת או להציל אדם מיד אנס, דבר שהדעת נוטה לו הוא שאין מאבדין נפש מפני נפש, ועריות הוקשו לנפשות שנאמר כי 'כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה'.   (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ז). 

ימים של תשובה בשיאם.

שנזכה לשמוע את האזהרה. שנזכה לגונן על מי שזקוק להגנתנו.

שנדע להפר שתיקה. התורה ידעה לעשות זאת. היא הציבה לנו אתגר ומנדט.

אם כך, לא פלא שדווקא ביום הקדוש ביותר של השנה, בחרו חז"ל להקדיש חשיבה לנושא זה.

גמר חתימה טובה!

אתל ברילקה

התשובה והבחירה

פרשת ניצבים, היא אחת הפרשות המרשימות שבפרשיות התורה. מתואר בה מעמד מיוחד: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' א-להיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל: טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך" (דברים כט/ט-י).

כולם נוכחים ועומדים בעמידה יציבה לפני כניסתם לארץ כשעבר, הווה והעתיד נעשים זרימה אחת בלתי ניתנת לניתוק. למרות התנודות בדרך, למרות הרגעים והחוויות הקשות של נדידה, עבדות, דיכוי, אתם ישות אחת מאז ועד היום וכך גם בעתיד במידה ותרצו בכך.

"לעברך בברית ה' א-להיך ובאלתו אשר ה' א-להיך כרת עמך היום:

למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לא-להים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב: ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת..."(דברים כט/יא-טו).

נוהגים לקרוא בפרשת נצבים לפני ראש השנה ולהכין את לבנו לתשובה, המהווה מוטיב מרכזי בפרשה: "ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקלו... ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך... אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך... ומל ה' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך" (דברים ל/א-ו).

התשובה האולטימטיבית. העם שב אל ה' וה' שב אל העם בהדדיות, בקשר שמותנה בהתנהגותו המוסרית של העם. על האדם לבחור כיצד הוא רוצה לראות את חייו: "העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל/יט)

התשובה והבחירה.

האדם הבוחר הוא אחראי למעשיו וככזה יכול לחזור ולתקן את דרכיו. הפרשה מעמידה בפנינו את אחת השאלות המהותיות ביותר על טבע האדם איתה ניסו להתמודד הוגים רבים. האם יש לאדם חופש בחירה? האם יש משמעות לציווי אם אין לאדם חופש בחירה?  

התשובה המתוארת כאן היא פסגת השלמות... וכשתשוב נאמר "ומל ה' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך"(שם).

ומה כוונת "מילה" של הלב? אומר ספורנו "יגלה עינך לסור מכל טעות מערבב השכל מידיעת האמת כשתשתדל לדבקה בו באופן שתכיר טובו ותאהבהו בהכרח וזה יעשה- למען חייך, לעולמי עד" . מילת הלב הנה היכולת לפקוח את העיניים ואת המחשבה ולבחור בטוב, לדבוק בה' בהכרח, כברירת מחדל. כאופציה טבעית יחידה.

הרמב"ן אומר "...כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה...".

אלה ימות המשיח, אז יפעל האדם מטבעו באופן הטוב, שהרי יתבטל כל רצון בבחירה ברע. וכך ממשיך הרמב"ן "וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא ל - לב), "הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו'", כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי...   כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי..." (רמב"ן על הפסוק).

מדברי הרמב"ן עולה השאלה האם ביטול היצר הנו בהכרח ביטול הבחירה.  האם באותו עולם משיחי יפעל האדם מתוך בחירה או מתוך טבע, הכרח? ואם לא יהיה צורך בבחירה מה משמעות החיים על פי התורה? הרי נראה שאין משמעות לחיים של ציווי בעולם של העדר עבירה.

על כך מתייחס תולדות יצחק בהתייחס לרמב"ן "ולפי דעתי אינו ביטול בחירה... וראיה לזה שאחר שאמר ומל ה' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך, אמר 'ואתה תשוב ושמעת בקול ה'...  ואם הוא בטול יצר הרע מה תשובה צריך הרי לא חטא? ואם תשובה על הזמן שהיה בו יצר הרע, אחד מתנאי התשובה היא שלא יחזור לחטוא, והרי אין בו יצר הרע ואם חרטה הנה יצר הרע אין בו, ולא נופל חרטה אלא על החטא שהיה אפשר לחזור לעשותו והתשובה היא שאם יבא לידו פעם אחרת זאת העבירה לא יעשנה והנה לא יבא לו עוד לידו שאין בו יצר הרע, ועוד שאם יתבטל יצר הרע לגמרי לא נעשה עוד מצות...".

 לפנינו מחלוקת מרתקת על יחודו של אותו עתיד, שהרי במקום שאין לאדם אפשרות של עבירה, מה משמעות לחיי מצווה? באותם ימות המשיח, לפי הרמב"ן, אין בעצם צורך בדת. האדם קרוב לה' באופן ישיר, אישי ובלתי אמצעי. אלה הם ימי אותה ברית אשר "על לבם אכתבנה".

כך או כך ועד שמחלוקת זו תוכרע, משה מזהיר אותנו "כי המצוה הזאת... לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא. לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. ולא מעבר לים הוא לאמר ...כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו": ( דברים ל/יא-יד).

שבת שלום!

אתל ברילקה

מרצה, מנחה ומאמנת אישית

ethel@actcom.co.il