פרשת קדושים מזמינה אותנו לעיון מחודש בחלק רב ממצוות התורה. "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה’ א-להיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה’ א-להיכם" (ויקרא יט/א-ג). מפסוקים אלה ניתן ללמוד: 1- בנוסף לדיבר "כבד את אביך ואת אמך..." (שמות כ/ט) ישנה מצוות "יראת הורים". 2- ש"כיבוד אב ואם לכבודו של מקום" כמו שנאמר (במשלי ג/ט) "כבד את ה' מהונך" (ב”מ לב.) ג- ש"אתה ואביך ואמך חייבים בכבודי מאני ה' דריש ליה" כלשון רש"י על הגמרא "שאין כבוד אב ואם דוחה שבת... כי כולכם חייבין בכבודי" [יבמות ה:].
על העיקרון השלישי דנו חכמנו ארוכות הן בגלל סמיכות הפסוקים והן בגלל חשיבות העניין. כבוד הורים לא דוחה שבת ובהשלכה, איננו דוחה מצוות כלל. לא מדובר בכבוד בכל מחיר. ישנו עיקרון עליון אליו מחויבים גם ההורים. דרישה לפעול נגד ה' והמוסר האלוקי, איננה מחייבת ציות מצד הבנים. נראה שתזכורת זו מכוונת דווקא להורים. על ההורה לזכור שיש סמכות עליונה. יש תורה. מוסר. ערכים. חוק. יש דרישות שעליו בתור מבוגר למלא על מנת לזכות לכבוד צאצאיו.
התבוננות על הנושא בהקשר של דורנו המתמודד עם אתגרים רבים בחינוך ילידיו, מצביעה על תופעה פרדוקסאלית: מצד אחד, הורים רבים שוכחים שהפעלת סמכותם איננה בלתי מוגבלת, ושעליהם להתנהג כלפי ילדיהם במדרגה מוסרית-ערכית, כך רווחים לדאבוננו, הדיווחים על התעללויות בילדים בחיק המשפחה ומהצד שני, הורים הנרתעים מהפעלת סמכות, במעין ניסיון להיות "מקובלים", ו"אוהבים" ע"י בניהם תוך וויתור על כל סמכות הורית.
ספר החינוך מסביר: "לירא מהאבות, כלומר שיתנהג האדם עם אמו ואביו הנהגה שאדם נוהג עם מי שיירא ממנו... אי זהו מורא, לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא סותר את דבריו" (מצוה ריב נ). שלוש דברים פשוטים. הנהגה זאת מדריכה את ההורה לשים גבולות מאוד ברורים. האם אנו מרשים לילדינו לקטוע אותנו כל זמן שאנו מדברים עם משהו אחר? האם נתן לסיים שיחת טלפון בלי שהילדים ידרשו את תשומת ליבנו בדיוק באותו רגע? האם ברור לילדינו מי יושב/ת בראש השולחן?
ההנחיה על מקום הישיבה וצורת הדיבור מזכירה לנו שתפקידם של ההורים לחנך. ילד שאינו לומד לדבר בתורו, שסותר את דברי הוריו, סיכויו רבים יותר לגדול לילד מתחצף. קביעת מקום ישיבה סביב השולחן, ממשי וסמלי, הינה אמירה של סדר והיררכיה: יש מקום בשולחן, יש סמכות בבית, יש מותר ויש אסור. יש מרחבים משותפים בבית ויש מרחבים פרטיים. חדר ההורים איננו מחסן צעצועים, הוא חדרם של שני מבוגרים הזקוקים לפרטיות. הורה שמכבד את המרחב שלו ושם גבול, מסוגל יותר לכבד את המרחב של בניו ובנותיו.
"... מה שאמרו ז"ל [קידושין ל"א ע"א] עד היכן מוראת אב ואם, שאפילו הכוהו וירקו בפניו לא יכלים אותן, ואף על פי כן ציוו חכמים לבל יכה אדם בנו הגדול, לפי שיש בדבר משום ולפני עור לא תיתן מכשול (ויקרא יט/יד) ומנדין על כך". (ספר החינוך). גם אם בדורות קודמים היו המכות אמצעי חינוכי מקובל הזהירו חכמנו שלא להשתמש בהן בטענה של "לפני עיוור על תיתן מכשול", שלא תגרום התנהגות ההורים להכשלת הבנים בקיום מצוות "כבד את אביך ואת אמך". בדורנו יתכן ויש להזהיר אף דווקא מהכיוון השני, הפיכת ההורה לידיד, חבר, "סחבק" עם ילדיו עלולה להביא להכשלת הבנים בקיום ציווי הכבוד, שהרי למערכת יחסים חברית כללים אחרים. קביעת גבול איננה הפעלת אגו, קביעת גבול מלמדת את הילד ריסון עצמי, דחיית סיפוק ועל יד כך מאפשרת לו גדילה והתפתחות בטוחה. הוא הילד, ויודע שיש מבוגר שצריך להדריך אותו. לימוד הכללים מעודד את הדיאלוג בין הורים לילדים כשכל אחד יודע מה מקומו.
בפרק ג' במשלי למדנו "בני! תורתי אל תשכח ומצוותי יצור לבך. כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך", כשמתייחסים לבן כאדם, קשה לשכוח את המצוות אשר על הלב.
חינוך אידיאלי בא כ"מוסר השכל" (משלי א/ג), תוכחה הבאה בדרך השכל וההבנה, ולא ע"י עונשים. יש בחינוך דרך הדוגמא האישית וקביעת הנורמות משום "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה" (משלי יז/י). תּוכחה המוכיחה תעורר פחד ומורא בלב איש מבין ותשפיע עליו יותר ממאה מכות.
"חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (כב/ו). על פי הדרך הראויה להיות דרכו. רש"י מסביר שהיא "דרך שכל ימיו יהא מתנהג בו", והמאירי מוסיף: "הרגילהו לעשות כפי טבעו ורצונו... ודע כי אם תעשה כן, גם בעת זקנה לא יסור ממנה". האתגר ההורי להבין את דרכו המיוחדת של הנער, לפעול בהתאם לטבעו, תוך הפעלת סמכות שגם היא מוגדרת ומוגבלת ע"י סמכות ה'. 