חפש בבלוג זה

יום שני, 23 באוגוסט 2010

מה להבאת ביכורים וכל השיעור ההיסטורי הזה?



ההוראה הראשונה שמקבל העם העומד להכנס לארץ היא הבאת הביכורים  "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' א-להיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה: ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' א-להיך נתן לך ושמת בטנא..."  (דברים כו /א).    

להוראה זו משמעות סמלית. לאחר שהאדם מגיע אל המנוחה והנחלה בארץ ועובד את האדמה אשר נושאת את פריה, באותו רגע של שמחה ושפע, על היהודי להביא ביכורים. דווקא בפסגת הגאווה ושביעות הרצון על פרי עמל כפיך, כשהתוצרת מונחת לפניך, עליך להיות מסוגל להודות על מה שיש לך.
מצוות הביכורים היא במידה רבה מצוות הודיה המסייעת לאדם לשמור על המימדים האנושיים שבו. נכון שעמלת קשה ואפילו התעשרת מפרי הכרמים, מטע הזיתים הניב טונות של שמן, והמפעל משגשג, ובנקודה זו התורה אומרת   לעצור, לקחת את הסל עם הפירות הראשונים ולעלות לירושלים. מצוות הבאת הביכורים מצניעה את האדם גם בעל כרחו. האדם יכול להביא את פירותיו בצורה פשוטה ומפוארת אך בכל מקרה עליו לעצור ממלאכתו ולעלות בעצמו לירושלים. הוא ולא אחר. בירושלים הוא ישתתף בטקס הודיה בדיוק כמו שכנו העני וכמו המתחרה שלו בעסק.

 במעמד הבאת הביכורים על האדם להכריז הכרזה אשר תוכנה מוכר לנו מאוד מההגדה של פסח. האדם העומד מול הכהן ואומר בקול את הפסוקים:
 "ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב: וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה... ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים: ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש:  ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'..."  (דברים כו/ה-י).
מה להבאת הביכורים ולכל השיעור ההיסטורי הזה? ומה פירוש הביטוי המשונה הזה "ארמי אבד אבי" שדווקא בו צריך לפתוח את סדר מקרא הביכורים?
רוב הפרשנים התמודדו עם ביטוי זה, בו ניכר קושי תחבירי. מי זה הארמי? לבן הארמי כפי שמפרש רש"י ומפרשים אחרים לפניו ואחריו: "ארמי אבד אבי - מזכיר חסדי המקום ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל, כשרדף אחר יעקב. ובשביל שחשב לעשות, חשב לו המקום כאלו עשה...". (רש"י שם).

או אולי הכוונה לאברהם אבינו, יליד ארם כפי שמביאים זאת אחרים: "ארמי אובד אבי - אבי אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם. כדכתיב "לך לך מארצך",  ו"ויהי כאשר התעו אותי א-להים מבית אבי". לשון אובד ותועה אחד הם באדם הגולה... כלומר מארץ נכריה באו אבותינו לארץ הזאת ונתנה הקב"ה לנו..."  (רשב"ם דברים כו/ה)

או שארמי הוא יעקב: "אובד אבי - מלת אובד מהפעלים שאינם יוצאים, ואילו היה ארמי על לבן, היה הכתוב אומר מאביד או מאבד. ועוד, מה טעם לאמר 'לבן בקש להאביד אבי', וירד מצרימה? ולבן לא סבב לרדת אל מצרים. והקרוב, שארמי הוא יעקב. כאילו אמר הכתוב: כאשר היה אבי בארם, היה אובד, והטעם - עני בלא ממון... והנה הוא ארמי אובד היה אבי, והטעם, כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם... (אבן עזרא, על הפסוק).

כפי הנראה סוגיה לא קלה איתה התמודדו ענקי התורה.
תהיה אשר תהיה התשובה ברור שמעמד הקראת הביכורים מביא את האדם לעסוק במידותיו ובעיקר במידת הענווה "שלא יהיה גרגרן", ואמרו על כך חכמינו שעל המלך להביא את הסל שלו בפני הכהן שיהיה באותם הימים... אף אם לא יהיה מהגדולים שבישראל (ראה תולדות יצחק, שם). ויתרה מכך, בא מעמד זה ללמד את האדם שעליו לזכור את עברו הלאומי.
הוא מתייצב עם ביכוריו כאדם פרטי אבל הוא גם חלק מקבוצה אשר לה עבר, הווה ועתיד. הזיכרון ההיסטורי נראה הכרחי כמצע להווה.
הוא המסביר את היותך כאן מול הכהן, הוא גם המזכיר לך תקופות עוני ורדיפה, הוא המעמיד אותך שוב ושוב מול האתגר הערכי העצום של קבלת התורה. אתה חלק מציר אנכי שהתחיל שם בארם ותהיה אשר תהיה הדמות אליה נתייחס. בד ובד אתה חלק מאותו מעגל רוחבי של הווה, מחובר לקהילה שלך, לחברה שלך, ורק בהצטלבות שני אלה יש אולי הסיכוי לעתיד לאומי.

יום רביעי, 11 באוגוסט 2010

ובערת הרע מקרבך



רק לפני כמה שבועות קראנו: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיה, א', כ"ז) ו"מלכה ושריה בגויים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה'" (איכה, ב', ט'). באה פרשת שופטים ואומרת: אל לנו להתייאש  כי אם "צדק צדק תרדף ... תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך" (דברים, ט"ז, כ').
בתחילתו של חודש הרחמים בשבת הראשונה של חודש אלול עוסקת הפרשה במגבלות של מנהיגי ישראל השונים, שופטים, שוטרים, מלכים ונביאים, ושוב בהפטרה, "אנכי אנכי הוא מנחמכם"- נבואות הנחמה נוטעות תקווה בלב ישראל, ומחזקות אותם בגלותם.
 יש אומרים שפרשת שופטים נקראת בשבת הראשונה של חודש אלול, על מנת לעורר את האדם לערוך חשבון נפש ותשובה, לפני יום הדין. לפי שכל אדם מישראל הוא בבחינת מלך, ושופט ושוטר לעצמו. וצריך הוא לשמור על ממלכתו. וכן "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות" (ברכות, ז.). כלומר, אם אדם עושה חשבון נפש בעצמו, כדי לתקן את דרכיו, הדבר עדיף מאשר שיוכיחו האחר. שהרי "במקום שבעלי תשובה עומדין שם, צדיקים אינן עומדים שם..." (סנהדרין, צט.).
הביטוי "ובערת הרע בקרבך" חוזר בפרשתנו הרבה פעמים ופעם אחת בצורה "ובערת הרע מקרבך והנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות עוד, כדבר הרע הזה בקרבך" (דברים י"ט, כ). להכרזה זו מספר מטרות: לאחר שבערת את הרע מקרבך, ישמעו האחרים על שהתרחש והעניין לא יישאר חסוי מפאת צנעת הפרט או/ו איסור פרסום כלשהוא. כלומר יש לעשייה זו כוח וחשיבות מצד עצמה אך גם כוח הרתעה. ועוד, יש לפומביות העניין חשיבות רבה. היות  ועליך להוציא את הרע הזה מקרבך ומן הסתם על מנת להוקיע אותו מקרבך צריך לזהותו, אין להסתיר את שמו, אין מה לחוס עליו מפאת השתייכותו הפוליטית, החברתית או העדתית.

כשנאבקים בתופעות חברתיות מכוערות, הפוגעות בערכי הבסיס של חברה צודקת, כסחר בנשים, סחר בסמים וניצול מחפיר של עובדים זרים, יעמדו נא לנגד עינינו דברי הכתוב "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק" (דברים ט"ז,י"ח) ...ובערת הרע מקרבך והנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות עוד, כדבר הרע הזה בקרבך".
עלינו לדרוש שתופעות מבישות אלו, ומבצעיהם הגורמים לחילול השם נורא, יטופלו מבחינה משפטית כפושעים נאלחים, ולהענישם במלוא חומרת הדין.
אין להתבייש או לירא מלהכריז מי הם ואיפה הם נמצאים, ומי מגן עליהם כי "לעולם יזהר אדם ממידת האכזריות וצרות עין אלא ירחם משלו על הצריכים כמה בני אדם מתים בסבת אכזריות וקולר תלוי בצוואר מי שבידו לרחם ולא עשה" (ראה בית הבחירה למאירי מסכת סוטה דף מ.) . ואל  נגיד "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" (דברים כ"א, ז') שאם אף זקני ישראל חשודים בכך שלא מנעו את הרצח (שם בעניין עגלה ערופה), אף אנו לא נקיים מלקיחת אחריות על העוולות המתרחשות בקרבנו.

יום רביעי, 4 באוגוסט 2010

על בחירה לא כל כך חופשית - דברים לפרשת ראה


"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה: את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום: והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה'  א-להיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי א-להים אחרים אשר לא ידעתם" (דברים יא/כז-כח).
רגילים אנו לקשור את פתיחת פרשת ראה עם הנוסח הדומה המופיע בפרשת נצבים "העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים פרק ל/יט). 
משתי הקשרים אלו נראה ברור שבחירה בדרכי ה' היא המביאה ברכה, היא המביאה חיים ועוד שהפניית גב לדרכיו והליכה אחרי ערכים ואלילים מביאה רעה וקללה.
עם זאת, יש הבדל בין שתי ההגדים, שהרי בפרשתנו עניין הבחירה לא מופיע בגלוי אלא נלמד באופן עקיף מהביטוי "אם לא תשמעו" המוצג בחוסר סימטריה לשוני לביטוי "את הברכה אשר תשמעו". כאלו הברכה שם, אבל יכול האדם לבחור שלא לשמוע אותה. פרשתנו מדגישה שוב את נושא השמיעה, עליו התעכבנו בפרשות הקודמות. "אשר תשמעו"  הינו ביטוי הניתן לפירושים שונים, "שמיעה" במובן ציות וקבלה, אך גם שמיעה במובן של נכונות נפשית, של פתיחות ראשונית להקשיב. עצם השמיעה, עצם המוכנות להקשיב היא כשלעצמה ברכה, "כי בשמעכם הנה אתם מבורכים" אומר אבן עזרא על הפסוק. הדברים נוגעים לנפש האדם. נראה שנטייתו הטבעית של האדם איננה לשמוע, איננה להיות קשוב, לא לקול ה', לא לאחר ואפילו לו לעצמו. אבל אם היותו מוכן לשמוע עולמו משתנה ובאה עליו ברכה. נפתח לפניו עולם שלם של מחויבות אך גם עולם של הרמוניה חברתית ושל צדק. לא במקרה פסוקים אלה הם הפתיחה למניין המצוות שיעשה משה בפני העם, מצוות הבאות לסרטט את חזון חיי האומה, ממצוות איסורי אכילת הדם ועד לשמיטת חובות. הברכה, אומר רש"ר הירש הוא "מצב של התפתחות ללא מעצור, של שגשוג מתקדם" ומתחילה להתגשם בשעת השמיעה עצמה. אין קבלה ללא שמיעה. רק מעמד הר סיני היה "נעשה ונשמע", בדורות שלאחר מכן נראה, השמיעה היא הכרחית. כשהאני לא אוטם את עצמו לאפשרות הזאת. האני לא אטום לסביבה, אז יש אפשרות של ברכה.
לעומת בחירתו החופשית של האדם הנרמזת בפסוקים שדנו בהם, מביאה הפרשה התייחסות לבחירה מאופן אחר. מיד לאחר הפתיחה אומר הכתוב

"אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' א-להי אבתיך לך...אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם ירשים אתם את א-להיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן: ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון... לא תעשון כן לה א-להיכם: כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה"(דברים יב/א-ה).
סכנת עבודה זרה מאיימת על העם לאחר כניסתו לארץ יותר מאשר בשנות נדודיו במדבר, לא רק שלא תלך אחר אלילים אלא גם לא תאמץ מנהגים פולחניים של עמים אחרים כדי לעבוד את ה'. מקום עבודת ה' לא יהיה בשום גבעה ותחת שום עץ שאתה תקבע אלא ייבחר ע"י ה' עצמו. לאדם יש חופש בחירה הקובע את איכות החיים המוסריים שלו. אך בענייני פולחן נראה שקשה לסמוך על האדם...  הרי כבר קין והבל התווכחו ביניהם על ענייני פולחן והתחרו ביניהם על נשיאת חן בעיני ה'. נראה שבעניין זה חרדה התורה שלא תדע האדם מה לעשות, אזי מקום עבודת ה'  יהיה "...המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם..." (דברים יב/ה). המקום הזה איננו ידוע מראש. רק לאחר הכניסה לארץ יתגלה בוודאות בנחלת איזו שבט יהיה המקדש, למרות המסורות שבעל פה שיתכן והיו כבר בהיותו הר מוריה המקום.
לעניין בחירתו של ה' את המקום שלוש סיבות לפי רמב"ם  "...האחת מהן, שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה. והשנית, שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכלתם. והשלישית, והיא החזקה שבהם, שלא יבקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה... ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך שיצוה לבנותו ותסתלק המחלוקת..." (מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מה). שני סיבות מתייחסות לכוחות שמחוץ לעם ישראל והשלישית קשורה קשר הדוק עם מהות העם. שלא יתחרו, יתווכחו השבטים ביניהם בנחלה של מי יהיה אותו מקום.
בחירת המקום ע"י ה' מרמזת שאף בבחירות הקשורות לדברים הנעלים ביותר יכול האדם להיות נגוע באינטרסים אישיים או שבטיים צרים. לא המקדש ועבודת ה' יהיה נר לרגלי השבטים אם תיפול ההחלטה לידם אלה היוקרה והכבוד אשר בית המקדש יקנה להם אם היא יהיה בנחלתן.
אנשים כשבטים מונעים הרבה פעמים מאינטרסים אנוכיים גם אם מלבישים אותם בבגדי מלכות וממלכתיות. אינטרסים של כבוד, יוקרה או כלכלה היינו אך כשבאים במקום שיקולים ערכיים אמיתיים וכנים. בחירות כהצבעות של ראשי העם מתגלים לפעמים כצבועות בצבעים לא להם.

שבת שלום!