חפש בבלוג זה

יום חמישי, 28 באוקטובר 2010

ויצא יצחק לשוח בשדה



פרשת חיי שרה, אינה מתארת את חייה של שרה אלא דווקא את פטירתה: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. ותמת שרה בקרית ארבע..." (בר' כג/א-ג). בסוף הפרשה אנו מתבשרים גם על מות אברהם: "ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים. ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע..." (בר' כה/ז-ח).
מותה של שרה הפך לגורם מזרז להתרחשויות הבאות לאחריה, נוכחותה ודמותה מורגשת ביותר בהעדרה. יצחק, מתקשה להתנחם מאבלו על אמו עד שמוצא את רבקה ומביאה לאוהלה של שרה. הנחמה לא באה בלקיחתה של רבקה לאישה אלא דווקא על ידי האהבה "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו".(בר' כד/סז). יצחק העולה מתמונה זו הוא גבר רגיש ועדין המוצא נחמה באהבה, באותו קשר נפשי שיקשור אותו לאשתו, ולא בעובדה שאישה נכנסה לחייו, אלא דווקא באהבה.
הפיוס בין האחים יצחק וישמעאל אף הוא נרמז לאחר מותה של שרה ועוד לפני ששניהם קוברים יחדיו את אברהם. יצחק חזר מבאר לחי ראי, מקום מושבה של הגר ומשפחתה "ויצחק בא מבוא באר לחי ראי והוא יושב בארץ הנגב" (בר' כד/סב) וכך המדרש ובעקבותיו גם רש"י: "שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה".
הבן הדואג לשלוות אביו, הולך להביא בחזרה את אמו החורגת... נראה שהבן שזה עתה מצא אהבה מבין ומכיר את טיב היחסים של אברהם והגר, אם בכורו של אברהם, ומסוגל להזדהות רגשית עם אביו ולהיות אמפאטי. שני הבנים אשר סבלו טראומה לא פשוטה נפגשים ומוצאים סוג של תקשורת חדשה. נראה ששניהם עוברים תיקון, יצחק יורד עד למקום מושבם של הגר וישמעאל, וישמעאל מצדו משלים עם הבכורה של יצחק "ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה אל שדה עפרון..." (בר' כה/ט). אומר רמב"ן "כאן בן האמה חולק כבוד לבן הגבירה" ומוסיף "תולדות יצחק": "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו וזהו שיבה טובה שנאמרה באברהם".
בין מות שרה למות אברהם אנו עדים לנישואיו של יצחק. עתה, נקבעו היתדות להמשך האומה, יש מצד אחד אחוזת קבר, סמל לאחיזה במקום, לרצון להשתקע, יציבות ומצד שני נישואיו של הבן היורש, המבטיחים את המשכיות הדרך. בן זה, כך מתברר, יקשור את גורלו לקרקע, לאדמה, לארץ ונופיה. הוא היחידי מהאבות שנולד ומת בארץ, הוא היחיד שאיננו נע ונד אלא ככל הנראה יושב בדרך קבע בנגב. איש אדמה, עובד את השדה. אף כשיושב אצל אבימלך נאמר: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים" (בר' כו/יב). כך למשל הרשב"ם מדגיש את עיסוק יצחק בחקלאות בהסברו את הפסוק "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" (בר' כד/סג). "...כלומר לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו ואז בהיותו בשדה ראה גמלים באים והלך לקראתם...". משמעות המילה לשוח, שאולה כאן מהמילה "שיח" במובן של צמח, ואולי מהמילה שׁוּחָה, או שַׁחַת, חפירה באדמה "בור, שיח ומערה" (בבא קמא ה ה). "מי בורות, מי שיחין, מי מערות" (מקוואות א ד).
מכיוון שונה מוצאים אנו את הפרוש הנפוץ "לשוח. לשון תפילה, כמו 'ישפוך את שיחו' (תה קב,א)". כך לפי רש"י בעקבות בראשית רבה "...האבות הראשונים תיקנו שלוש תפילות. אברהם תיקן תפילה של שחרית שנאמר (פרק י"ט) 'וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה', ואין עמידה אלא תפילה... יצחק תיקן תפילה מנחה, שנאמר (כ"ד ס"ג) 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב', ואין שיחה אלה תפילה, שנאמר(תהלים קט"ב ג) 'אשפך לפניו שיחי' וכן הוא אומר (תהלים נ"ח( אשיחה ואהמה וישמע קולי. יעקב תיקן תפילת הערב, שנאמר "ויפגע במקום..." (בר' רבה ס"ח ט).
יצחק יוצא לפנות ערב לשדה להתפלל או שנמצא בשדה ומתפלל כדעת ספורנו "נטע מן הדרך על דעת לשפוך שיחו לפני ה' בשדה שלא יפסיקוהו  עוברי הדרכים..."
לעומת העמדה הרווחת טוען הרמב"ן שלא לתפילה יצא אלא פשוטו כמשמעו לשוחח עם האנשים "... והנה יצחק בא מן הבאר ההיא אל עיר אחרת אשר היתה בדרך עירו, ויצא לפנות ערב לשוח בשדה עם רעיו ואוהביו אשר שם...".
כך או כך נראה שיצחק איש האדמה, מכיר היטב את הליכותיה ונופיה של הארץ, הוא נוטע ונטוע עמוק באדמה, הוא יוצא אל השדה לשפוך שיחו, לשוחח עם אחרים, עם עצמו, עם ה'. עבור האיש הרגיש היודע אהבה ואמפטיה, השדה הנו מקום של תקשורת ומפגש בינו לבין האחרים, בינו לבין עצמו, בינו לביו בוראו. "לשוח ללכת בין השיחים. לפנות ערב קרוב מביאת השמש.." אומר אבן עזרא שם. ובעיני רוחנו רואים את שדה התבואה המואר באור שקיעת החמה ויצחק הולך בין השיחים, מהרהר, חושב, מתפלל. ליטוף הרוח הדרומית מלטפת את התבואה ואפשר ללא משים להתחבר למילים של רבי נחמן מברסלב: "...כי כל עשב ועשב יש לו שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה. אם הייתי זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה לשם יתברך, בלי תמיהה ובלי שום מחשבות זרות, ואינם מצפים לשום תשלום גמול! כמה יפים ונאים כששומעין השירה שלהם! וטוב מאוד ביניהם לעבוד את ה' ביראה".  


יום רביעי, 20 באוקטובר 2010

הרימו נס... דברם ע פרשת העקדה


פרשת העקדה הסוגרת את פרשת וירא פותחת עולם ומלואו ונתפסת בתודעתנו עד היום כאירוע מכונן של האומה.

"ויהי אחר הדברים האלה והא-להים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעלה..." (בראשית כב/א-ב ).

ספרות ענפה ביותר נכתבה סביב פסוקים אלו שמעוררים אותנו לחשיבה עמוקה על דרכנו האמונית.

מהו אותו ניסיון? מה משמעות הציווי?
ציווי פירושו אפשרות, בחירה. אברהם לא שומע את מה שעתיד להתרחש באורקל, לא מדובר בעתיד שלא ניתן להתחמק ממנו. אברהם  מקבל ציווי[1].  וכך הרמב"ן על הפסוק "ענין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא "נסיון" מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל...".
הרמב"ן מבהיר את השאלה הנצחית, שהרי ברור שה' לא זקוק לניסיונו של האדם, אלא הניסיון הוא עבור המנוסה שיגלה בעצמו את כוחותיו, את גבולותיו.
אברהם יודע שהוא מאמין, אברהם יודע שהוא נכנע לרצון ה' לא בפעם הראשונה. אבל האם הוא יודע מה גבולות אמונתו? עד היכן הוא מסוגל להגיע?
מדרש בראשית רבה מציין "ויאמר אל תשלח ידך...  אמר לו (אברהם): אחנקנו. אמר לו אל תשלח ידך אל הנער. א"ל אוציא ממנו טפת דם. אמר לו: אל תעש לו מאומה, אל תעש לו מומה (מום)" (בראשית רבה נו, ז).  
 וגרסה דומה ברש"י: "אל תשלח - לשחוט, אמר לו: אם כן לחינם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם. אמר לו: אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום".  
אברהם המאמין מוצג ע"י המדרש כמי שלא יכול לרסן את הלהט הדתי שבו, כי הוא קנאי לדבר ה'. מלאך ה' עוצר בעדו. מרסן. וייתכן שאף  מסביר ע"י כך שה' לא מעוניין בהקרבת אדם. הקרבת אדם אינה דבר חריג. גם אז וגם היום, מקריבים הורים את בניהם ובנותיהם למען רעיונות מרעיונות שונים ובדרכים שונות.
אברהם ילמד זאת רק לאחר הניסיון שכשלעצמו יש בו מידת מה של עינוי עבורו. הדרישה הטוטאלית, ללא פשרות, מביאה אותו מתוך בחירה  אל קצה ההומאניות שלו ומראה לו את הצד שממנו יש להיזהר.
האם נוכל לתאר לעצמנו איזו רגשות ליוו את אברהם באותו רגע? "אמר רבי אבא: אמר לו אברהם (לה') אפרש לפניך את שיחתי: אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע", וחזרת ואמרת "קח נא את בנך", עכשיו אתה אומר לי: "אל תשלח ידך אל הנער". אמר לו הקב"ה (תהלים פט לה) לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח, מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה אחתיה ]העלת אותו, תוריד אותו, תניח אותו[". (רש"י, שם).

אם ה' לא זקוק לניסיון אזי איך ניתן להסביר את תגובתו: "...כי עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (בראשית כב/יב).
האם באמת רק עכשיו ה' יודע? תשובות רבות נתנו לשאלה הזו, שהרי אם מדובר בבחירה חופשית יש כאן דיאלוג בין אברהם לה', כאילו ה' מגיב למעשיו של אברהם ובשפת המדרש מוסבר העניין באופן ציורי "מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חבתי אצלך, יש לי פתחון פה עכשיו שרואים כי ירא א-להים אתה" (רש"י שם). 

והרמב"ן מחדד "מתחילה היתה יראתו בכח, לא יצא לפועל במעשה הגדול הזה, ועתה נודעה במעשה, והיה זכותו שלם, ותהי משכורתו שלימה מעם ה' אלהי ישראל" עם זאת, נראה שהצורך בהוצאה לפועל הנו של האדם. האדם צריך לפעול בעולם כדי לדעת את עצמו. הוא אינו יכול להכיר את עצמו רק בתיאוריה אלא חייב להכיר גם את הצד המעשי.  
לא-ל אין צרכים. פעולותיו מכוונות לאדם ולצרכיו של האדם "ודע כי ה' צדיק יבחן" (תהלים יא/ה), כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בניסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה" (רמב"ן, שם).
הניסיון הנידון הוא בעמידה בציווי הכפול, ללכת להר מוריה,  אך גם, ולא פחות חשוב, לציית לעצירה.
שניהם ציווים באותה מידה. על שניהם אברהם עונה מתוך בחירה חופשית. שניהם יביאו אותו להכרה עצמית עמוקה ורבת מימדים. עכשיו הוא, האיש המכיר את עצמו, מסוגל להנהיג ולהפוך לסמל לדורות. עכשיו הוא מסוגל להפוך לדגל שניתן להרימו ולצעוד לאורו. כלשון הזוהר "...הקב"ה מדקדק עם הצדיקים...ומפני כך בוחן  אותם, לא בשבילו, שהרי הוא יודע היצר וחוזק האמונה שלהם, אלא כדי להרים ראשם בשבילם. כמו כן עשה לו לאברהם... מה זה ניסה, הרמת נס כמו שאתה אומר הרימו נס שאו נס, הרים הדגל שלו בכל העולם ואף על פי שהרי נאמר, מפני זה הקב"ה הרים דגל אברהם בעיני הכל...". (הזוהר, פרשת תולדות עמ' רס, מהדורה מתורגמת "יריד הספרים").

שבת שלום!
אתל ברילקה
מרצה, מנחה ומאמנת אישית
ethel@actcom.co.il    0507830151




[1] מרדכי רוטנברג ב"מבוא לפסיכולוגיה של הצמצום", פרק ב' מביא  השוואה מעניינת בין סיפור אדיפוס היווני לבין פרשת העקדה

יום חמישי, 14 באוקטובר 2010

אישה וצרתה - על פרשת לך לך


במהלכים הרי גורל לעתיד האומה שבפרשתנו, שזור סיפור הולדתו של ישמעאל הניתן ללמוד על רקע עקרותה של שרה.
עקרות שרה מוכרת עוד מלפני ההליכה לכנען "ואלה תולדת תרח, תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן והרן הוליד את לוט: וימת הרן... ויקח אברם ונחור להם נשים שם אשת אברם שרי ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה: ותהי שרי עקרה אין לה ולד... (בר' יא/כז–לב).
נחור נושא את מלכה, בת דודתו, לאישה, אברם האח השלישי, נושא על פי חכמנו את יסכה "יסכה - זו שרה, על שם שסוכה ברוח הקודש, ושהכל סוכין ביפיה. ועוד יסכה לשון נסיכות, כמו שרה לשון שררה" (רש"י בר' יא/כט).
המידע על עקרותה מופיע מיד כשהכתוב מספר על לקיחת שרי. נושא העקרות מלווה את הזוגיות של אברם ושרה... הם מתחילים את דרכם לכנען בידיעה ברורה זו. מסע החיים יוביל אותם למקומות לא מוכרים לא רק במובן הגיאוגראפי. 
אברם מקבל את הציווי האלוקי וגם את ההבטחה "וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת... ויעתק משם... ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'" (בר' יב/ז-ח). ואז באופן מפתיע למרות הפגנת האמונה של אברם אין הוא סמך שה' יפתור את בעיית הפרנסה וירד מצרימה מפאת הרעב. בירידה הזו מתרחש שינוי בדינאמיקה המשפחתית, משפחה שהיא רק זוג.
אברם מבקש משרי לשקר בעדו, בעדם. היא עושה זאת ולאחר מכן קולה נעלם ולא נשמע משך תקופה ארוכה למדי. אומר הרמב"ן "ויראה מפשט הכתובים כי שרה לא קבלה עליה לאמר כן, אבל המצרים היו רעים... וכאשר ראו אותה ויהללו אותה אל פרעה לוקחה אל ביתו... והיא שתקה ולא הגידה כי אשתו, ואברהם ספר מעצמו כי אחותו היא ולכך הטיבו לו בעבורה, וזהו שאמר הכתוב 'מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך היא' (פסוק יח), האשים אותו כי בראותו שיקחו אותה היה לו להגיד לפרעה כי אשתו היא, וחזר והאשים אותו על אמרו אחרי כן לשרים ולבית פרעה כי אחותו היא. ולא האשים את האשה כלל, כי אין ראוי שתכחיש היא את בעלה, והראוי לה שתשתוק" (רמב"ן בר' יב/יא).

לעומת שתיקתה, שומעים את דיבורו "ויאמר אברם אדני ה' מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר" (בר' טו/ב). אברם מתלונן באוזני ה' על גלמודיותו.  האם שרי וויתרה? האם השלימה עם עובדת עקרותה? את תלונתה, תפילתה, דמעותיה, אם היו, לא שומעים. אך בהמשך נפגוש אישה פעילה, אסרטיבית ואף כועסת. בבואה לשפוך את ליבה מול אברם על הזלזול של הגר כלפיה אומרת שרה "...חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה ישפט ה' ביני וביניך"(בר' טז/ה). אומר רש"י "...עליך אני מטיל העונש, כשהתפללת להקב"ה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו והייתי אני נפקדת עמך. ועוד, דבריך אתה חומס ממני שאתה שומע בזיוני ושותק". דברים נוקבים.
שרי היא המוצאת פתרון לעקרות ומציעה את הגר לאישה. היא עושה זאת אחרי 10שנים ואחרי הבטחת ה' לאברם "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת..." (בר' טו/יח).
האם יוזמתה של שרי מלמדת על אמונה ותקווה או על ייאוש ותסכול? אברם בעלה, חווה התגלות אלוקית, מקבל הבטחות בלתי ניתנות להבנה והיא איכשהו נדחקת הצידה. במהלך חד חוזרת למרכז הבמה: "ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר: ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה' מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברם לקול שרי: ותיקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ותתן אתה לאברם אישה לו לאשה" (בר' פרק טז/א-ג).  
ותקוותיה של שרי מתגשמות והגר הרה, אבל הדברים, כמו בחיים, לא מתנהלים לפי ציפיותיה. "...ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה" (בר' טז/ד).
שרי מתלוננת ותגובתו של אברם לא פחות מפתיע "ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך..." (בר' טז/ו). הגר חוזרת למעמד השפחה, לפחות כך אברם נזהר מלכנותה בפני שרי.
המצב המשפחתי הולך ומסתבך. שרי מגלה פנים אכזריים שהרי היא מענה את הגר עד כדי כך שזאת מחליטה לברוח מפניה. אומר הרמב"ן "ותענה שרי ותברח מפניה - חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי".
רמב"ן לא משאיר ספק. טעתה שרי בהתנהגותה ואברהם בכך שהניח לה לעשות. וההוכחה: ה' שמע את עונייה.
הגר בורחת למדבר, שם היא תמצא את  מלאך ה' הבא לעזרתה הפעם כפי שיהיה אף לאחר לידתו של ישמעאל, כשאברם ישלח אותה למדבר.
שם היא תמצא את ה' השומע בבכי הנער. כפי שרבים אחרים מצאו את ביטויי הרחמים שלה' בדממה של המדבר. שם במקום על סף החיים, מצאו חיים.



יום ראשון, 3 באוקטובר 2010

ראשיתה של ההיסטוריה


 פרשת נח פותחת בהשתלשלות המעשים שהובילו למבול וממשיכה בקורות "מגדל בבל".

מנח מתחילה ההיסטוריה. האדם צריך לעמול להישרדותו ללא התערבות ניסית מתמדת. 
הדור שיוצא מהתיבה מוזהר ומצווה באופן ברור: מעתה ברור לכל שגזל, עריות ושפיכות דמים אסורים "שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם א-להים עשה את האדם" (בראשית ט', ו'). אין עוד מוסר טבעי אלא חוקיות אלוקית מפורשת.

משפחתו של נח מתחילה ליישב את הארץ. ה' מברך אותם בשנית "ויברך א-להים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית ט', א') והם מתרבים "אלה משפחת בני נח לתולדתם בגויהם ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול" (בראשית י',ל"ב).
עולם כמנהגו נוהג. האנושות הגיעה למנוחה ולנחלה שהרי ה' מבטיח שלא ישחית שוב את הארץ.
מיד לאחר ההבטחה אנו קוראים את סיפור מגדל בבל המסמל מהפך גמור כביכול במהלך העניינים: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים ...  ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר. ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ. וירד ה' ... הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. ויפץ ה' אתם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנת העיר" (בראשית י"א, א'-ט').
ומה רעה עשו שה' צריך להפיצם? התשובה לשאלה זו מורכבת. פרשנינו הסבו את תשומת ליבנו על כך שיתכן והנקודה היא לאו דווקא עונש אלא החזרה למסלול שיעד ה' לאדם. וכך מפרש אבן עזרא: "ואלה הבונים ראו בעצתם שלא יפרדו, והשם לא יעץ כן, והם לא ידעו".
ומוסיף הרשב"ם: "לפי הפשט מה חטאו דור הפלגה? אם מפני שאמרו וראשו בשמים, הא כתיב ערים גדולות ובצורות בשמים? אלא לפי שצוום ה' פרו ורבו ומלאו את הארץ, והם בחרו להם מקום לשבת שם ואמרו פן נפוץ, לפי' הפיצם משם בגזרתו".
ובכל זאת, גם אם החליטו להתרכז במקום אחד הרי תמונת האחדות העולה מכך מצריכה גם התייחסות חיובית. כך למשל המדרש בבראשית רבה "... דור המבול לא נשתיירה מהן פליטה ואלו של דור הפלגה נשתיירה מהם פליטה, אלא דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל... לפיכך לא נשתייר מהן פליטה אבל אלו על ידי שהיו אוהבים זה את זה שנאמר, "ויהי כל הארץ שפה אחת" לפיכך נשתיירה מהן פליטה, רבי אומר "גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהן כיון ששלום ביניהם... אבל משנחלקו מה הוא אומר הא למדת גדול השלום ושנואה המחלוקת".
אם יש שלום, מה לא טוב בכך? שלום ואחדות אלה, מטרתם בזויה. לא המגדל הוא הבעיה אלא מטרתו "ונעשה לנו שם". לא עבודת השם מובילה את העשייה אלא עשיית שם היא הדאגה. ולמען השגת מטרה זו נדרשת אחדות, אחידות, חוסר מחלוקת וזהות מוחלטת של דעות. המטרה הקולקטיבית של עשיית שם גוברת על הצרכים, הדעות והקולות של הפרט. שפה אחת ודברים ודיבורים אחדים. אין מקום לשונה, אין מקום לאחר. כולם משועבדים למטרה העליונה של עשיית שם.
כך מסביר ספורנו "זאת היתה עצת שרי הדור להמליך את נמרוד על כל המין האנושי". "נעשה לנו שם - עבודה זרה שתהיה במגדל ויצא בכל המין האנושי שם גבה מקומה וגודל עירה, באופן שתחשב אלהי האלהים אצל כל בני האדם, ואליה ידרשו כולם. והכוונה בזה  היתה שהמולך על אותה העיר ימלוך על המין האנושי בהיות שם דרישת כולם".
לא אחדות אלא אחידות, דיכוי ורודנות. כולם, כל הציביליזציה, משועבדים למלך אחד וכל התפתחות טכנולוגית משועבדת למטרת עשיית שם.
האדם המגלה את כוחו ליצור מגלה גם את כוח השליטה בהמונים. "...הציבור התאסף בבקעה: שם בקשו ליצור יש מאין בכוח האדם ובעוצם ידו... שם ראו מה רב כוחו של הציבור: יש לאל ידו להשתלט על הטבע..." אומר הרש"ר הירש. האדם יכול לשרוף כל הבא ליד כדי לצור לבנים, האדם יכול לעקור יערות כדי לבנות ערים ומגדלים, לזהם נחלים... וזאת סכנה כשלעצה, אך יתרה מזו "אם הציבור מציג את עצמו כמטרה "נעשה לנו שם" ולא כאמצעי – כי אז יאבד כל עתידה המוסרית של האנושות..." (הרש"ר הירש, שם).
דור הפלגה חשש להתפזר, פחד מהאפשרות של אינדיבידואציה והעדיף לשמוע את רעש המפעל, השרפה והלבנים, מאשר את קול היחיד. "אם הציבור לא נוצר למען היחיד אלא להפך, אם הוא אומר "נעשה לנו שם" הרי מובן שיש צורך בכפייה..." (הרש"ר הירש, שם).

על עולם שכזה אמר המדרש: "אם נפל אדם ומת לא היו שמים את ליבם עליו, ואם נפלה לבנה היו בוכים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת". (פרקי דרבי אליעזר כד). 
כשאדם נהפך לאמצעי, הציבור, הלאום, המדינה,נהפכים למטרה. גם אם מאות בשנים עברו מדור הפלגה, סכנת ביטול היחיד אורבת לנו גם היום.
אברהם אבינו, שאותו נמרוד ביקש להשמיד, מזכיר לנו שגם בעולם של לכידות ועבודה זרה ניתן להיאחז בהתנהגות מוסרית, לעבוד את ה' על ידי כיבוד בריאתו ומצוותיו.

שבת שלום
אתל ברילקה
מרצה, מנחה ומאמנת אישית
0507830151