פרשת חיי שרה, אינה מתארת את חייה של שרה אלא דווקא את פטירתה: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. ותמת שרה בקרית ארבע..." (בר' כג/א-ג). בסוף הפרשה אנו מתבשרים גם על מות אברהם: "ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים. ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע..." (בר' כה/ז-ח).
מותה של שרה הפך לגורם מזרז להתרחשויות הבאות לאחריה, נוכחותה ודמותה מורגשת ביותר בהעדרה. יצחק, מתקשה להתנחם מאבלו על אמו עד שמוצא את רבקה ומביאה לאוהלה של שרה. הנחמה לא באה בלקיחתה של רבקה לאישה אלא דווקא על ידי האהבה "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו".(בר' כד/סז). יצחק העולה מתמונה זו הוא גבר רגיש ועדין המוצא נחמה באהבה, באותו קשר נפשי שיקשור אותו לאשתו, ולא בעובדה שאישה נכנסה לחייו, אלא דווקא באהבה.
הפיוס בין האחים יצחק וישמעאל אף הוא נרמז לאחר מותה של שרה ועוד לפני ששניהם קוברים יחדיו את אברהם. יצחק חזר מבאר לחי ראי, מקום מושבה של הגר ומשפחתה "ויצחק בא מבוא באר לחי ראי והוא יושב בארץ הנגב" (בר' כד/סב) וכך המדרש ובעקבותיו גם רש"י: "שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה".
הבן הדואג לשלוות אביו, הולך להביא בחזרה את אמו החורגת... נראה שהבן שזה עתה מצא אהבה מבין ומכיר את טיב היחסים של אברהם והגר, אם בכורו של אברהם, ומסוגל להזדהות רגשית עם אביו ולהיות אמפאטי. שני הבנים אשר סבלו טראומה לא פשוטה נפגשים ומוצאים סוג של תקשורת חדשה. נראה ששניהם עוברים תיקון, יצחק יורד עד למקום מושבם של הגר וישמעאל, וישמעאל מצדו משלים עם הבכורה של יצחק "ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה אל שדה עפרון..." (בר' כה/ט). אומר רמב"ן "כאן בן האמה חולק כבוד לבן הגבירה" ומוסיף "תולדות יצחק": "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו וזהו שיבה טובה שנאמרה באברהם".
בין מות שרה למות אברהם אנו עדים לנישואיו של יצחק. עתה, נקבעו היתדות להמשך האומה, יש מצד אחד אחוזת קבר, סמל לאחיזה במקום, לרצון להשתקע, יציבות ומצד שני נישואיו של הבן היורש, המבטיחים את המשכיות הדרך. בן זה, כך מתברר, יקשור את גורלו לקרקע, לאדמה, לארץ ונופיה. הוא היחידי מהאבות שנולד ומת בארץ, הוא היחיד שאיננו נע ונד אלא ככל הנראה יושב בדרך קבע בנגב. איש אדמה, עובד את השדה. אף כשיושב אצל אבימלך נאמר: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים" (בר' כו/יב). כך למשל הרשב"ם מדגיש את עיסוק יצחק בחקלאות בהסברו את הפסוק "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" (בר' כד/סג). "...כלומר לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו ואז בהיותו בשדה ראה גמלים באים והלך לקראתם...". משמעות המילה לשוח, שאולה כאן מהמילה "שיח" במובן של צמח, ואולי מהמילה שׁוּחָה, או שַׁחַת, חפירה באדמה "בור, שיח ומערה" (בבא קמא ה ה). "מי בורות, מי שיחין, מי מערות" (מקוואות א ד).
מכיוון שונה מוצאים אנו את הפרוש הנפוץ "לשוח. לשון תפילה, כמו 'ישפוך את שיחו' (תה קב,א)". כך לפי רש"י בעקבות בראשית רבה "...האבות הראשונים תיקנו שלוש תפילות. אברהם תיקן תפילה של שחרית שנאמר (פרק י"ט) 'וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה', ואין עמידה אלא תפילה... יצחק תיקן תפילה מנחה, שנאמר (כ"ד ס"ג) 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב', ואין שיחה אלה תפילה, שנאמר(תהלים קט"ב ג) 'אשפך לפניו שיחי' וכן הוא אומר (תהלים נ"ח( אשיחה ואהמה וישמע קולי. יעקב תיקן תפילת הערב, שנאמר "ויפגע במקום..." (בר' רבה ס"ח ט).
יצחק יוצא לפנות ערב לשדה להתפלל או שנמצא בשדה ומתפלל כדעת ספורנו "נטע מן הדרך על דעת לשפוך שיחו לפני ה' בשדה שלא יפסיקוהו עוברי הדרכים..."
לעומת העמדה הרווחת טוען הרמב"ן שלא לתפילה יצא אלא פשוטו כמשמעו לשוחח עם האנשים "... והנה יצחק בא מן הבאר ההיא אל עיר אחרת אשר היתה בדרך עירו, ויצא לפנות ערב לשוח בשדה עם רעיו ואוהביו אשר שם...".
כך או כך נראה שיצחק איש האדמה, מכיר היטב את הליכותיה ונופיה של הארץ, הוא נוטע ונטוע עמוק באדמה, הוא יוצא אל השדה לשפוך שיחו, לשוחח עם אחרים, עם עצמו, עם ה'. עבור האיש הרגיש היודע אהבה ואמפטיה, השדה הנו מקום של תקשורת ומפגש בינו לבין האחרים, בינו לבין עצמו, בינו לביו בוראו. "לשוח ללכת בין השיחים. לפנות ערב קרוב מביאת השמש.." אומר אבן עזרא שם. ובעיני רוחנו רואים את שדה התבואה המואר באור שקיעת החמה ויצחק הולך בין השיחים, מהרהר, חושב, מתפלל. ליטוף הרוח הדרומית מלטפת את התבואה ואפשר ללא משים להתחבר למילים של רבי נחמן מברסלב: "...כי כל עשב ועשב יש לו שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה. אם הייתי זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה לשם יתברך, בלי תמיהה ובלי שום מחשבות זרות, ואינם מצפים לשום תשלום גמול! כמה יפים ונאים כששומעין השירה שלהם! וטוב מאוד ביניהם לעבוד את ה' ביראה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה