גם אם מעמד הר סיני - על הברקים, והרעמים שבו - גורם להתפעמות כל פעם מחדש בקוראינו את הפסוקים המתארים אותו, דווקא פרשת חטא העגל ושבירת הלוחות שבעקבותיה נראים כמכונני זהות האומה. משה עולה להר ופוגש את הא-ל וזוכה לדבר עמו, אבל העם למטה מחכה בקוצר סבלנות ומרגיש די לא בטוח בהעדרו של המנהיג.
"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו"(שמות לב/א). הם לא סומכים על חזרתו למרות שבאוזניהם שמעו את קול ה' המדבר עם משה מתוך ההר. התגלות לחוד ומציאות לחוד.
פער עצום נפער בין מציאותו של משה שם למעלה למציאותו של העם שם למטה.
פער זה אנו רואים גם בהבדל בין הלוחות הראשונים ללוחות השניים. על הראשונים אנו לומדים "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע א-להים" (שמות לא/יח) ועוד "...והלחת מעשה א-להים המה והמכתב מכתב א-להים הוא חרות על הלחת..." (שמות לב/טו-יז).
את הלוחות הראשונים אותן כתב א-לקים, משה שובר: "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחת וישבר אתם תחת ההר" (שמות לב/יט). במקום הלוחות הראשונים, מקבל העם לוחות שניים, מעשה אדם, אותם כותב משה: "ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים..." (שמות לד/א). "ויפסל שני לחת אבנים כראשנים וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני..." שמות לד/ד). "ויאמר ה' אל משה את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל: ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתב על הלחת את דברי הברית עשרת הדברים" (שמות לד/כז-כח).
הלוחות הראשונים אשר הם מעשה אלוקים לא נמסרו אל העם אלא גרסתם השנייה שהיא מעשה אדם. שיתופו של האדם נראה כהכרחי לאפשרות קיומה של התורה.
במסורת היהודית מזוהים הלוחות הראשונים עם התורה שבכתב, אותו דבר ה' אשר נתן ונשבר ואין אנו יודעים בדיוק מה היה בו. לעומתם הלוחות השניים, אלה שנשתמרו שלמים ושדרכם לימד משה את העם, מזוהים עם התורה שבעל פה, המבטאת את אותו ניסיון אנושי ללמוד, לפרש, להסביר ולחדש, עליו מתבסס קיומו של העם משך הדורות, דרכו נבנתה שרשרת אינסופית של רצף מצד אחד והתחדשות מצד שני: "בלוחות הראשונות לא היו אלא י' הדברות בלבד, עכשיו שנצטערת אני נותן לך הלכות מדרשות ואגדות" (שמות רבה, מז/ז). (ראה גם הנצי"ב מוולוז'ין בעניין).
הלוחות הראשונים הם בלתי נתפסים לאדם. כמוה התורה שבכתב ללא תיווכו של אדם בלתי קריאה היא. ללא הלוחות השניים גם "מכתב א-להים" לא היה מתקיים. כך מסביר האבן עזרא "ויאמר. פסל לך כמו לך לך, ואתה קח לך (שמות ל/כג). וטעם כראשונים - כמדתם... כי השניים נכבדים מהראשונים. כי השניים נתנו ביום קדש וביום הכיפורים, ולא כן הראשונים. כי הם ירדו ביום י"ז בתמוז וביום חול... ובשניים כתיב למען ייטב לך (דבר' ה/טז), והראשונים נשתברו. ואלה כדברי חלום לא מעלין ולא מורידין, כי מכתב א-להים היו שניהם. ועוד, כי הראשונים היו מעשה א-להים, והשניים מעשה משה" (אבן עזרא שמות לד/א).
נראה אם כן שדווקא הלוחות השניים אשר מעמד ההתגלות נמוך בהם מאשר בראשונים הם המהווים את תשתית הקיום הלאומי. עם זאת, "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון", כלומר שברי הלוחות הראשונים נשמרים בארון העדות יחד עם הלוחות השניים. שמא ללמדנו ששנים יחד הם תורת ישראל. קבלת תורה שבכתב ותורה שבעל פה יחד הוא המייחד את עם ישראל גם מתוך כתות ואמונות אחרות שקבלו רק את התורה שבכתב.
מעשה שבירת הלוחות באופן פרדוקסאלי הוא מעשה חינוכי, אנושי וכמעט הכרחי: על פי המדרש אפילו ה' מסכים לצעד הנועז של משה ואומר לו "יישר כחך ששיברת" (שבת פז, עמוד א).
רק מהשבר תבוא הצמיחה, היצירה ושיתופו של האדם במעשה האלוקי. כל עוד התורה היא רק כתובה ע"י ה' - אז "בשמים היא". הלוחות השניים באים ללמדו ש"לא בשמים היא".
שבירת הלוחות מאפשרת את החלום ושברו. החלום ופירושו. החלום ופתרונו. העולם האחר, הנשגב, הנעלה והבלתי ניתן להשגה, נעשה נגיש ואפשרי רק דרך הפירוש האנושי. רק דרך העשייה האנושית הוא קיים.
שבת שלום!
אתל ברילקה
מרצה, מנחה ומאמנת אישית
ethel@actcom.co.il 0507830151
