בין שלווה לשלום

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו" (בר' לז/א). יעקב ראה שמאמציו לחבור לעשו לא יועילו והבין  שבשעה שאנשי עשו מולכים באדום מוטב לו לישב בשלווה בארץ מגורי אביו ולא לבוא עמם במגע ומשא ומתן.

כשאנו קוראים את הפסוקים, כמעט נאנחים אנחת הקלה שסוף סוף אחרי כל התלאות שעברו על יעקב בביתו של לבן, בדרך, במות רחל, עם בניו בשכם, הגיע עתה אל המנוחה ואל הנחלה. אבל לפי הבאות נראה שלא קיבל שלווה אלא הוסיף צער. משפחה במשבר תמידי.

אומר רש"י כש"ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אמר הקב"ה, לא דיים לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה?". ומוסיף התורה תמימה "... כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער..." לא רק הצער שנגרם ע"י פרשת יוסף ואחיו אלא גם עצם הירידה למצרים בעקבות יוסף. נראה שנגזלה מיעקב השלווה גם באחרית ימיו. "כאן דכתיב וישב יעקב משמע שחשב להתיישב בקביעות ובמנוחה תמידית, ומזלו לא גרם כן, לפיכך נטרד במעשה יוסף". הדברים מעניינים היות והם מובאים בהשוואה ליצחק "ולכן מצינו שאמר הקב"ה ליצחק גור בארץ הזאת ולא אמר שב, להורות על ישיבה ארעית, יען שממדות הצדיקים שאין מנוחתם שלמה בעוה"ז מפני שתעודתם רק לתקן את העולם ולמלא חסרונותיה". יצחק שלא בקש שלווה מצאה יותר מאשר יעקב. למרות עניין הברכה והבכורה, בסוף ימיו זוכה יצחק לשלווה ולהשלמה  "...התכון הכתוב להגיד כי יצחק מת בשיבה טובה זקן ושבע ימים אחרי ששב אליו בנו המבורך, הנוחל מעלתו, וקברוהו בכבוד עשו ויעקב בניו גדולי העולם..." (רמב"ן בר' לה/כח).

יצחק זוכה לשלווה. יעקב בעל החזון, התשוקה, רוח הסער, האיש המתעקש על רצונו, הנלחם והמתפלל - חייו שלווים פחות. הוא מגיע לארץ אביו שלם אבל לא שלו. "ויבא יעקב שלם..." (בר' לג/יח), מפרש רש"י "שלם בגופו, שלם בממונו שלם בתורתו"(שם).   

כשיעקב שואף לישיבת הקבע ומגיע לארץ מגורי אביו עם משפחתו הגדולה,  אז מתחיל סיפור "תולדות יעקב" שעד כה היה תולדות יצחק. עכשיו יעקב ראש משפחה עצמאי לא בחסות חמיו או אביו, וכעת פותחים בסיפורו. הסיפור שזור באופן בל ינתק באותו בן אהובו "אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרי שנה ..." (בר' לז/ב). כבר ציינו רבותינו שמן הראוי היה להתחיל בראובן הבכור ולא יוסף. "אמר ר' שמואל בר נחמן אלה תולדות יעקב יוסף לא צריך קרייה למימר אלה תולדות יעקב ראובן, אלא מה יעקב נולד מהול אף יוסף נולד מהול, מה זה אמו עקרה אף זה אמו עקרה, מה זה נתקשת אמו בשעת הלידה אף זה נתקשת אמו בשעת הלידה, מה זה ילדה אמו שנים אף זה ילדה אמו שנים, מה זה אחיו שונאו אף זה אחיו שונאים אותו, מה זה אחיו מבקש להורגו אף זה אחיו מבקשין להורגו, זה רועה וזה רועה, זה נסטן וזה נסטן, זה נגנב שני פעמים וזה נגנב שני פעמים, זה נתברך בעשר וזה נתברך בעשר, זה יצא חוץ לארץ וזה יצא חוץ לארץ, זה נשא אשה בחוצה לארץ וזה נשא אשה בחוצה לארץ, זה הוליד בנים בחוצה לארץ וזה הוליד בנים בחוצה לארץ, זה ליווהו מלאכים וזה ליווהו מלאכים, זה נתגדל על ידי חלום וזה נתגדל על ידי חלום, זה נתברך בית חמיו בשבילו וזה נתברך בית חמיו בשבילו, זה ירד למצרים וזה ירד למצרים, זה כלה את הרעב וזה כלה את הרעב, זה משביע וזה משביע, זה מצוה וזה מצוה, זה מת במצרים וזה מת במצרים, זה נחנט וזה נחנט, זה עלו עצמותיו וזה עלו עצמותיו" (ב"ר (אלבק) פרשה פד ד"ה (ב) אלה תולדות )

מדרשים רבים מביאים את ההקבלה והדמיון בין חייו של יעקב לבין חייו של יוסף. שניהם יצוקים מאותו חומר של מנהיגות, יוזמה, חכמה עשייה, ובשניהם טיפת מה של היוהרה כלפי אחיהם. שניהם שנואים ורדופים ע"י אחיהם. כאבו של יעקב על מותו המדומה של יוסף כרוך לא רק בטראומה נוראית של אב השוכל את בנו אלא ברקע האירוע מהדהד סבך היחסים במשפחה הזאת וגם האשמה שהרי הוא זה  ששלח אותו אל האחים. אומר ספורנו "קבל עליו אבלות לכל ימיו מפני שאירע התקלה על ידיו ששלח את יוסף אל אחיו" (ספורנו בר' לז/לה).

האב שלא מודע מספיק לשנאת האחים, מזכיר עיוורון אחר של אביו... רואה ולא רואה. יודע אבל לא יורד לעומק העניין ולא משנה את התנהגותו אלא להפך - אהבתו המופרזת ליוסף מחזקת את הקינא. אותו יעקב שבתור בן ידע מהי העדפה, אינו יכול להימנע מלשחזר את אותו דפוס.

לאחר השלשלות הדברים, יעקב לא יכול לדעת שלווה. במקום שקינאה ושנאה שוררת בין אחים, לא יכולה להיות נחמה לאב. "ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה ויבך אתו אביו" (בר' לז/לה).

אומר הרש"ר הירש "אי אפשר לנחם אדם, אפשר רק להציג לו נימוקי תנחומים, עליו להשיב אותם אל ליבו וכך להביא לידי שינוי במצב רוחו".

שם, במקום השכול, יעקב הוא בודד עם נפשו. רק הוא יכול לגרום לשינוי אך "אולי גם הוכיח את עצמו אחרי מאורע מזעזע כל כך, הרי האדם מדקדק עם עצמו כחוט השערה ולא יסלח לעצמו גם שגגה קלה".

שבת שלום!

אתל ברילקה, מרצה, מנחה ומאמנת אישית

0507830151

לא יעשה כן במקומנו...

פרשת ויצא רווית מתחים בין ניגודים שונים. היא פותחת בחלום יעקב על סולם מוצב בין ארץ לשמים (בר' כח/יב), ומתקדמת לקראת המתח בין שתי בנות לבן, לאה ורחל. ברקע קיים הסכסוך בין יעקב לעשיו. יעקב מגיע לחרן לאחר שבורח מאחיו, ומלכתחילה כל פרשת חייהם של עשיו ויעקב מתפתחת בסימן הניגודים שביניהם. ניגודים וסכסוכים בין אחים איננו דבר חדש, כבר נרמזנו על כך אצל קין והבל ובהמשך עוד ניווכח למתח בין יוסף לאחיו.

גם נושא העקרות עובר כחוט השני בסיפורי בראשית ובמיוחד בפרשה שלנו. שרה, רבקה, ורחל עקרות ואף על לאה אנו לומדים שיש התערבות אלוקית ישירה כדי שלאה תתעבר "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה..." (בראשית כט/לא).

יעקב מתמודד בחייו עם מימדים שונים של מתחים וניגודים. הוא גם יעקב, אך גם ישראל. ממנו יבואו הבנים שיכנסו כולם לברית ה', ומהם, אנו באים. השבטים הם בסיס האומה וצמיחתם מיעקב היא על קרקע של מציאות בעלת עוצמה וסער רגשי ורוחני לא מועט. יעקב ההולך ומתפקח לאחרית ימיו יודע כבר ניסיון חיים ויודע להבדיל טוב מאוד בין נכדיו... יותר ממה שידע להבדיל בינו לביו אחיו, ובין בניו שלו.  

בזקנתו כבר לא יהיה קל לרמות אותו או לשקר לו, כפי שקרה עם נישואיו ועם מכירת יוסף ע"י האחים.

יעקב מגיע ללבן ומבקש לשאת את רחל. לבן מרמה אותו ומוסר לו את לאה. כשמעלה יעקב טענה "... מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני" (בר' כט/כה), עונה לו לבן "... לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" (בר' כט/כו). פשטות התשובה, המניחה שמנהג זה ידוע לכל, היא כמעט כואבת. הרי מהדהד בה עניין הבכורה. יעקב הקטן רימה את אחיו הבכור בעניין הברכה והוציא ממנו בהונאה את הבכורה. יעקב מכיר ויודע את כוח נקיטת תכסיס ערמה ותחבולה, ועכשיו חווה את זה על בשרו. התזכורת כואבת למידי והמחיר כבד מאוד: עוד שבע שנים של עבודה מתווספים לספירה.

גם צמד האחיות לאה ורחל מוצגות בפנינו כשני ניגודים "וללבן שתי בנות שם הגדלה לאה ושם הקטנה רחל: ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה" (בר' כט/טז-יז). ומיד אחר כך "ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" (בר' כט/יח).

אנו יודעים שיעקב אוהב את רחל, אבל אנו גם יודעים שיעקב אוהב את לאה ודבר אהבתו של יעקב את לאה נמסר באופן מוזר "...ויאהב גם את רחל מלאה ..." (בר' כט/ל). מצורת הפסוק אנו למדים שגם אהב את לאה אבל יחד עם זה נמסר לנו שהוא אהב את רחל יותר מלאה. ובפסוק לאחר מכן אהבה זו נהפכת לשנאה "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה" (בר' כט/לא). אהבה או שנאה? שוב שני ניגודים זה מול זה. הייתכן שיעקב אהב ולאה בכל זאת הרגישה פחות אהובה? דחויה? אומר על כך כותב הרמב"ן  "ויאהב גם את רחל - הזכיר הכתוב שגם אהב רחל יותר מלאה, והטעם, בעבור כי הטבע לאהוב יותר האשה אשר ידע האדם בראשונה... והנה יעקב אהב רחל מלאה שלא כדרך הארץ...".

לאה יודעת שאהבתו של יעקב אליה לא שלמה. לאה, אשר עיניה רכות, רגישה היא ומבינה את התשוקה שביעקב לאחותה הצעירה. יש האומרים שעיניה רכות מבכי ויש שאומרים מרגישות לאור ויש המפרשים שזו שפה נקייה להגיד שעיניה היו יפות ועדינות. לעומת זאת, רחל הייתה כולה יפת תואר (ראה רש"ר הירש על הפסוק). וה' יודע את תחושתה. היא מרגישה שנואה. ה' יודע מה שיעקב כנראה לא השכיל להבחין.

לאה הרתה וילדה ארבעה בנים. לפי משמעות השמות שהיא מקנה להם אנו יכולים להבין חלק מעולמה הפנימי. "...היאך כל בן נוסף שילדה לבעלה הפך גם את ליבו לאהבתה. 'ראה ה' בעניי' עד כה הייתה העדפת רחל גלויה לכל עין. דבר זה תוקן עם לידת ראובן, אך עדיין היא נשמע לאוזנה של לאה. מתוך נעימת דיבורו היא הרגישה, שטרם רכשה את כל אהבתו, על כן קראה את שם השני: שמעון. עם לידת השלישי כבר ניטשטש ההבדל כולו, והרי היא מביעה את בטחונה, כי מעתה יהיו ביניהם יחסי אישות טהורים וכנים: 'ילוה אישי אלי'. ואכן "לוה" ,"הלוה" מציין התקשרות הדוקה של שני בני אדם... לפיכך: קרא שמו לוי, יעקב ולא לאה. אילו יצאה הדבר מפיה היה בו משום יהירות: עתה, שיצאה מפיו היתה כאן הודאה מרנינה את הלב. לפיכך,משנולד הרביעי, שוב לא ראתה בו התקדמות בלבד בדרך לאהבת בעלה, שאכן זו כבר נתנה לה כולה: עתה היא שמחה ושמחת בנה וכאם מאושרת היא קוראת על עצמה: הפעם אודה את ה' על מתנתו בלבד על כן קראה שמו יהודה" (רש"ר הירש).

באופן סמלי ביותר הקשר בין יעקב לשלושת הבנים הראשונים של לאה יהיו מורכב ביותר, עד שבר ממש. ראובן על רקע הפרשה עם בלהה, ושמעון ולוי על פרשת רצח שכם בהונאה. (ויש לזכור שלוי נהפך לשבט ממנו  תבוא הכהונה רק לאחר מכן ועל פי ההתנהגות שלו בחטא העגל).

רק יהודה, הילד שייוולד לאחר הבגרות של הקשר והאהבה האמיתית הוא שיזכה לברכה ממנה תבוא המלוכה. אז, כשיעקב מצליח לגבור על הניגוד, להתחבר עם עצמו ועם אהבתו אז תבוא ברכה אמיתית. 

שבת שלום!

אתל ברילקה

מרצה, מנחה ומאמנת אישית

ethel@actcom.co.il

0507830151

חנוך לנער על פי דרכו

בפרשת לך-לך הובטח לאברהם אבינו "וברכתי אותה וגם נתתי ממנה (משרה) לך בן וברכתיה והיתה לגויים מלכי עמים ממנה יהיו" (בראשית יז/טז). אבל לא כל צאצאיהם היו לרוחו וליצחק שכל כך התפלל לראות בנים נולד גם עשיו.... על פי המדרש אברהם הלך לעולמו בשיבה טובה, בלי לדעת את מעשיו של עשיו, שהרי לפי המדרש מת אברהם בדיוק לפני מכירת הבכורה. על הפסוק "ויזד יעקב נזיד" אומר רבינו בחיי [בראשית כה] "היה ראוי שיאמר ויזד יצחק, שהרי בעד אברהם היה מתאבל, אבל מפני שהאבל אסור לאכול משלו, לכך התקין יעקב המאכל הזה, ותבשיל של עדשים היה ומנהג לאוכלו בבית האבל, לפי שעדשה סגורה ועגולה כגלגל לומר גלגל הוא שחוזר בעולם, ומה עדשה זו אין לה פה כך האבל אסור לדבר, ואותו היום נפטר אברהם לבית עולמו, וזכותו של אברהם היה שלא יראה את עשיו יוצא לתרבות רעה".

מאותו פסוק "ויזד יעקב נזיד ויבא עשו מן השדה והוא עיף" (בראשית כה/כט) לומדים גם שעשיו היה עייף. ממה היה הוא כל כך עייף? חזקוני מלמד זכות ואומר ש"עשיו היה עייף כי "דרך ציידים להיות עייפים לפי שהן רודפין אחר החיות ופעמים שהם תועים ביערים יום או יומיים וע"י כן הם רעבים וצמאים". אבל למדנו "...שחמש עבירות עבר עשיו הרשע באותו היום, בא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכפר בתחיית המתים, וכפר בעיקר, ובזה את הבכורה...." (ש"ר ,א ד"ה א ואלה שמות).

עשיו החוזר הביתה לאחר מעשים נוראים, עייף. ומצאנו שעייף פירושו צמא ורעב. כמו שראינו שלאחר שאליפז התימני מוכיח את רעהו איוב אומר לו: "הלא רעתך רבה ואין קץ לַעונותךָ... לא מים עיף תשקה, ומרעב תמנע לחם". העייף כאן הוא הצמא. הנביא ישעיהו מחזק את העם וגם הוא משווה בין עייף לבין צמא: "והיה כאשר יחלם הרעב והנה אוכל והקיץ וריקה נפשו וכאשר יחלם הצמא והנה שתה והקיץ והנה עיף ונפשו שוקקה..." (ישעיהו כט\ח).

אבל עשיו היה עייף רעב וצמא למרות שטעם מכל התענגות והתאוות. מעניינת העובדה שעל פי חלק מהמדרשים עשיו חזר מלהרוג את נמרוד "... ויגדלו הנערים והיה עשיו איש יודע ציד לצוד עופות וחיות, איש יוצא שדה הורג נפשות, שהוא הרג את נמרוד ואת חנוך בנו..." (כתר יונתן בר' כה /כז).

לכאורה עשיו היה צריך לקבל פרס והוקרה על שהרג את אותו הרשע שעליו נאמר "נמרוד - שהמריד את העולם כולו עליו במלכותו, אמרפל [נמרוד] שאמר והפילו לאברהם בתוך כבשן האש" (עירובין נג) ולמה זה לא קורה, ולא מזכירים את זכותו? אומר עליו הרב אלישיב: "...נמרוד הלא רודף היה כל ימיו אחרי אברהם אבינו... ולא היה ביד אברהם לרצחו נפש. ועכשיו בן יולד לאותו אברהם... והוא בא ונקם את נקמת הסב. כמה קידוש שם שמים יש בזה, ועוד כמה נתפרסם בכל העולם שעכשיו תואר בתואר "גיבור" נכדו של אותו זקן... אלא כאן באה התורה ואמרה וכי זוהי שיבה טובה. כי הלא גם חילל את השם, בא על הנערה המאורסה וכפר במקום ובתחיית המתים, ואם כן יכול להיות שהיום הוא מראה גבורותיו נגד נמרוד, ולמחר נשמע, כי מתחכם להרוג את יעקב!" (הרב אלישיב, דברי אגדה, עמ' סט). הרי ידוע לנו שעשיו אכן ביקש להרוג את יעקב וברח יעקב מלפניו.
נראה שאפשר לראות פה שתי אזהרות חשובות: האחת - עצם עובדת השימוש בכוח. כוחנות היא כוחנות וכך כפי שהיא מופעלת כלפי האויב ישנה סכנה שתופעל גם למען מטרות פחות נעלות. השנייה - היא אזהרה על דרך החינוך, שהרי כל הסיטואציה הזו בין עשיו ליעקב מגוללת בעצמה דילמה חינוכית לא פשוטה. האב אהב בן אחד, האם אהבה בן אחר. אומר הרש"ר הירש "רגשות ההורים היו חלוקים ביחס לבניהם, אף זו עובדה שלא יכלה להשפיע לטובה" (בר' כה/כח) ועוד מקדים ואומר: "... כי הניגוד העמוק בין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה – לא רק בתכונותיהם- אלא גם בחינוכם הלקוי (בר' רבה סג/יד). כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות (עי פסוק כד), תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנוך לנער על פי דרכו" וגו' (משלי ח כב/ו). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, וההולמת את התכונות והנטיות הנרדמות בעמקי נפשו וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגוניות, כריבוי תכונות האדם וכרבגוניות דרכי חייהם... המושיב את יעקב ועשיו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה – מובטח לו שאת האחד מהם מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך ואחיו עשיו רק יצפה ליום בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד איתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד צדדי ובדרך שמעצם טבעם הוא סולד בה" (הרש"ר הירש על בר' כה/כז).

נטיעת ההומוגניות הזו היא נטייתם הטבעית של הרבה הורים והרבה מערכות חינוך. אזהרת התורה בעניין זה בא להזכירנו שאם גדולים מאתנו התלבטו בענייני חינוך, ברור שאנו לא פטורים. יתכן ואם נהיה מודעים לכך, נצטרך לחלק פחות ריטלין לילדנו ונפתח דרכי חינוך המתאימות לנפשותיהם הרבגוניות.

ואז כולנו נגיע לשיבה טובה.

שבת שלום!
אתל ברילקה
מרצה, מנחה ומאמנת אישית
ethel@actcom.co.il 0507830151