פרשת פנחס, מעלה באופן מהיר את האסוציאציה עם אותו מעשה של פינחס ועם דמותו. פינחס הכהן הקנאי, שזוכה לברית שלום: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאתו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כה/יא).
הבא נזכור מהו אותו מעשה של פנחס "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בכים פתח אהל מועד. וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו. ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל" (במדבר כה/ו-ח). בזכות מעשה נקמה זה נעצרת המגפה לאחר שמתו כבר ארבעה ועשרים אלף איש.
מעשה נקמה זה מעורר שאלות רבות שהרי בית לוי הנבחר לשרת את ה' איננו פעם ראשונה שמעורב בנקמה ובתוקפנות.
כבר בספר בראשית פוגשים אנו את מעשה הנקם של שמעון ולוי על מה שלדעתם הוא חילול כבוד המשפחה בפרשת דינה וזוכים לעונש מצדו של יעקב שהרי מעשה נקם והרג הן לא מהתנהגויות הנערצות ע"י אביהם: " שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם ו בסדם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבדי כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מט/ה-ו). אך בהמשך נראה שדרכם של שמעון ולוי מתפצלות ובית לוי זוכה לרהביליטציה בפרשת העגל כשנענים לקריאתו של משה "מי לה' אלי" (שמות לב/כו). ושיא ההפרדה בין האחים שזכו לקללה המשותפת הוא דווקא בפרשתנו, בצד אחד ניצב זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, וכנגדו, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, מבית לוי. השמעוני מסמל דרך התרחקות גדולה מאוד מההתחלת הדרך שהרי מי שביקש לנקום את נקמת דינה עושה דין לעצמו ומביא לביתו אישה מידינית. בכך הוא מזלזל הן בעדה והן במנהיגיה וחוקיה. לעומתו פינחס לוחם את נקמת ה', אולי כי משה בשל היותו נוגע בדבר משום שנשא לאשה את ציפורה שגם היא באה ממדין לא יכול להתערב. ה' מעניק לו "את בריתי שלום" וגם "ברית כהונת עולם". למרות שהוא "לקח החוק בידים" ורצח שני אנשים ללא משפט שזה לא הדרך המקובלת בתורה.
מניעו של פינחס מוצגים כמניעים טהורים וה' אף אומר זאת מפורשות. "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לא-להיו ויכפר על בני ישראל": (במדבר כה/יג)" ונראה שאמירה זו חשובה כדי להצדיק את ההוצאה מן הכלל של הדין לפיו "כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר בישעיהו א טו "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו "(ברכות דף לב עמ' ב). אך מעבר לכך חשובה עד מאוד בימינו, פינחס שימו לב, לא אומר דבר, מי שמכריז עליו כנוקם את נקמתו זה ה' עצמו. פעולתו של פינחס לא מתוארת כפעולה של כעס או זעם, (גם אם הייתה כזאת, אנו לא יודעים על כך) אלא נראה כמי שפעל מתוך יראת ה' ודאגה לעמו. התנהגות ללא שום פניה כלל. ובהפטרה אנו לומדים שמעשיו של אליהו הנביא לא מצאו חן בעיני ה' ששואל שוב: "מה לך פה אליּהו?,(מל"א יט /ט).
אותה שאלה "מה לך פה?" אפשר לשאול בימינו שפסקה כהונה מישראל מול אלה שבשם "כבוד התורה" ו"כבוד הרב" לוקחים יוזמות מסוכנות במעשים פסולים מוסרית. במדינתנו אנו מנסים לבנות חברה מתוקנת, חברה שיש בה מערכת משפטית אשר בה "שופטים ושוטרים" המופקדים על "חוק וסדר", אותם יש לכבד כדי לשמור על הדמוקרטיה ועל החופש, ולמנוע כל אפשרות של התדרדרות למשטר טוטליטרי.
בהמשך הפרשה מובאה מעשה בנות צלופחד ותגובתו של משה "ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (במדבר כז/ה) ללמדנו חכמה וענווה. הייתכן שמשה לא ידע את התשובה לשאלת הבנות שהיה צריך להביא את משפטן בפני ה'? ויש האומרים שעשה זאת כדי ללמד לקח לדורות הבאים אחריו שאף הוא מתייעץ ואינו יודע הדין ויש שטענו שבאמת נתעלמה ממנו הלכה זו כעונש על היוהרה שלא כשאמר לחכמי ישראל שמה שלא יודעים יביאו לפניו לדין (ראה רבנו בחיי). כך או אחרת אנו לומדים על כך שהמנהיג צריך להיות עניו ומוכן להתייעץ.
בסוף הפרשה מבקש משה למנות יורש וה' עונה לו: "...קח לך את יהושע בן נוּן איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו". המנהיג הראוי הוא איש אשר רוח בו. אשר למד מקודמו ענווה. המנהיג הראוי אינו הקנאי, אפילו לא הקנאי לה'. משה מבקש איש אשר ענייני העדה ולא ענייניו הוא, ואף לא ענייני הקדושה הם בראש מעייניו איש:"אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה " (במדבר כז/יז)
שבת שלום!
אתל ברילקה
מרצה, מנחה ומאמנת אישית
0507830151 ethel@actcom.co.il
