המנהיג הראוי אינו הקנאי, אפילו לא הקנאי לה'

פרשת פנחס, מעלה באופן מהיר את האסוציאציה עם אותו מעשה של פינחס ועם דמותו. פינחס הכהן הקנאי, שזוכה לברית שלום: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאתו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כה/יא).

הבא נזכור מהו אותו מעשה של פנחס "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בכים פתח אהל מועד. וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו. ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל" (במדבר כה/ו-ח). בזכות מעשה נקמה זה נעצרת המגפה לאחר שמתו כבר ארבעה ועשרים אלף איש.

מעשה נקמה זה מעורר שאלות רבות שהרי בית לוי הנבחר לשרת את ה' איננו פעם ראשונה שמעורב בנקמה ובתוקפנות.

כבר בספר בראשית פוגשים אנו את מעשה הנקם של שמעון ולוי על מה שלדעתם הוא חילול כבוד המשפחה בפרשת דינה וזוכים לעונש מצדו של יעקב שהרי מעשה נקם והרג הן לא מהתנהגויות הנערצות ע"י אביהם: " שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם ו בסדם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבדי כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"  (בראשית מט/ה-ו).  אך בהמשך נראה שדרכם של שמעון ולוי מתפצלות ובית לוי זוכה לרהביליטציה בפרשת העגל כשנענים לקריאתו של משה "מי לה' אלי" (שמות לב/כו). ושיא ההפרדה בין האחים שזכו לקללה המשותפת הוא דווקא  בפרשתנו, בצד אחד ניצב זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, וכנגדו, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, מבית לוי. השמעוני מסמל דרך התרחקות גדולה מאוד מההתחלת הדרך שהרי מי שביקש לנקום את נקמת דינה עושה דין לעצמו ומביא לביתו אישה מידינית. בכך הוא  מזלזל הן בעדה והן במנהיגיה וחוקיה. לעומתו פינחס לוחם את נקמת ה', אולי כי משה בשל היותו נוגע בדבר משום שנשא לאשה את ציפורה שגם היא באה ממדין לא יכול להתערב.   ה' מעניק לו "את בריתי שלום" וגם "ברית כהונת עולם". למרות שהוא "לקח החוק בידים" ורצח שני אנשים ללא משפט שזה לא הדרך המקובלת בתורה.  

מניעו של פינחס מוצגים כמניעים טהורים וה' אף אומר זאת מפורשות. "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לא-להיו ויכפר על בני ישראל": (במדבר כה/יג)" ונראה שאמירה זו חשובה כדי להצדיק את ההוצאה מן הכלל של הדין לפיו  "כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר בישעיהו א טו  "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו "(ברכות דף לב עמ' ב). אך מעבר לכך חשובה עד מאוד בימינו, פינחס שימו לב, לא אומר דבר, מי שמכריז עליו כנוקם את נקמתו זה ה' עצמו. פעולתו של פינחס לא מתוארת כפעולה של כעס או זעם, (גם אם הייתה כזאת, אנו לא יודעים על כך) אלא נראה כמי שפעל מתוך יראת ה' ודאגה לעמו. התנהגות ללא שום פניה כלל.   ובהפטרה אנו לומדים שמעשיו של אליהו הנביא לא מצאו חן בעיני ה' ששואל שוב: "מה לך פה אליּהו?,(מל"א יט /ט).

אותה שאלה "מה לך פה?" אפשר לשאול בימינו שפסקה כהונה מישראל מול אלה שבשם "כבוד התורה" ו"כבוד הרב" לוקחים יוזמות מסוכנות במעשים פסולים מוסרית. במדינתנו אנו מנסים לבנות חברה מתוקנת, חברה שיש בה מערכת משפטית אשר בה "שופטים ושוטרים" המופקדים על "חוק וסדר", אותם יש לכבד כדי לשמור על הדמוקרטיה ועל החופש, ולמנוע כל אפשרות של התדרדרות למשטר טוטליטרי.  

 בהמשך הפרשה מובאה מעשה בנות צלופחד ותגובתו של משה "ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (במדבר כז/ה) ללמדנו חכמה וענווה. הייתכן שמשה לא ידע את התשובה לשאלת הבנות שהיה צריך להביא את משפטן בפני ה'?  ויש האומרים שעשה זאת כדי ללמד לקח לדורות הבאים אחריו שאף הוא מתייעץ ואינו יודע הדין ויש שטענו שבאמת נתעלמה ממנו הלכה זו כעונש על היוהרה שלא כשאמר לחכמי ישראל שמה שלא יודעים יביאו לפניו לדין (ראה רבנו בחיי). כך או אחרת אנו לומדים על כך שהמנהיג צריך להיות עניו ומוכן להתייעץ.

בסוף הפרשה מבקש משה למנות יורש וה' עונה לו: "...קח לך את יהושע בן נוּן איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו". המנהיג הראוי הוא איש אשר רוח בו. אשר למד מקודמו ענווה. המנהיג הראוי אינו הקנאי, אפילו לא הקנאי לה'. משה מבקש איש אשר ענייני העדה ולא ענייניו הוא, ואף לא ענייני הקדושה הם בראש מעייניו איש:"אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה " (במדבר כז/יז)

שבת שלום!

אתל ברילקה

מרצה, מנחה ומאמנת אישית

0507830151 ethel@actcom.co.il

על מנהיגות אחרת

למרות שמרים הנביאה מוזכרת מעט פעמים בתורה, דמותה בולט במיוחד. כך, גם בפרשתנו מוזכרת כבדרך אגב בפסוק המדבר על מותה "ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן בחודש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם" (במדבר כ/א). ההמשך הוא ש"לא היה מים לעדה" ואין התייחסות לאבל של העם עליה למרות שניתן לראות את ההערכה שחש העם כלפיה כשכל המחנה מחכה לה בעודה מצורעת. כך גם בשירת הים מוצנע תפקידה של מרים ובכל זאת נוכחותה איתנה "ותקח מרים הנביאה אחות אהרון את התף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלות. ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים" (שמות טו/כ-כא). רמז לכך שניתן להוביל ולהשפיע גם בסגנון מנהיגות אחר הנראה שקט ומתרעם פחות. רמז לכך שאומה כנראה צריכה גם את זה וגם את זה, או בלשון הנביא מיכה "כי הלכתיך מארץ מצרים ומבית עבדים ואשלח לפניך את משה אהרון ומרים" (מיכה ו/ד). יש צורך במנהיגות שונה, לרגעים שונים ולמשימות שונות. חלק מהפרשנים וביניהם רש"י מסבירים בהקשר זה "את משה אהרן ומרים - ת"י משה לאלפא מסורת דינין ואהרן לכפרא על עמא ומרים לאוראה לנשיא" תפקידה של מרים מוגדר כמורת דרך לנשים. כך מלבי"ם "...ואשלח לפניך את משה שהייתם נזונים בזכותם כמו שנאמר המן בזכות משה וכו', והיו מורים אתכם הדרך הטובה, משה לאנשים ומרים לנשים ואהרן כהן ה'". לפי קריאה פרשנית זו יש הנוטים לפרש את עובדת ההפרדה המגדרית כאן בהקשר של צניעות, הפרדה בין המינים וכו'". כיוון זה מודגש גם על ידי הגמרא בדיון על למה נכללה מרים יחד עם אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן בעניין מיתת נשיקה למרות שאין זה נאמר מפורשות בתורה "ומפני מה לא נאמר בה שגנאי הדבר לומר אצל אשה" (ראה: בבא בתרא דף יז א, וגם רבינו בחיי, ויקרא כא, ילקוט שמעוני תורה פרשת חיי שרה רמז קו). אנו לומדים ש"שלושה פרנסים עמדו להם לישראל במדבר: משה אהרון ומרים" (בתי מדרשות, ח"א, מדרש 'ואלה'), אבל כאילו הצניעה התורה את הדיבור על מרים, וממילא הצניע או החביאה במעט את דמותה. יתכן ויש אפשרות להבין  את הדברים גם אחרת. מדרשים רבים מפרשים את אותו פסוק מכיוון אחר, המוכר לנו מאוד: בזכות מרים הנביאה היה לעם ישראל מים במדבר, אותו באר מרים המופלא, כך למשל במדבר רבה: "ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים... המן בזכות משה, תדע לך שהוא בזכות משה כיון שנסתלק משה (יהושע ה) וישבת המן ממחרת, וענני כבוד בזכותו של אהרן מנזכר לעיל כיון שנסתלק אהרן מה כתיב (במדבר כא) ותקצר נפש העם בדרך שהיתה השמש קופחת עליהם, והבאר בזכות מרים מה כתיב (שם במדבר כ) ותמת שם מרים ותקבר שם ומה כתיב אח"כ (שם/במדבר כ') ולא היה מים לעדה, והיאך היתה הבאר עשויה סלע כמין כוורת היתה ומתגלגלת ובאת עמהם במסעות וכיון שהיו הדגלים חונים והמשכן עומד היה אותו הסלע בא ויושב לו בחצר אהל מועד והנשיאים באים ועומדים על גביו ואומרים עלי באר והיתה עולה." (במדבר רבה (וילנא) פרשת במדבר פרשה א סימן ב). המים המחיים את העם במדבר מוכרים על ידי בני ישראל כולם כבארה של מרים, לא רק נוכחות אלא נוכחות מכרעת, שהרי לא יתכנו חיים בלי מים. המים שיצאו מהסלע שנודדת עם האומה ומתיישבת לה בחצר המשכן מזכירה לנו בהיפוך את המים הזורמים מהסלע לאחר שמשה הכה בה. מיד אחרי מות מרים העם מתקהל ומתלונן, עם עבדים, עייף מהדרך שלמרות הניסים היומיומיים להם הוא עד, אינו סומך על הנס ודורש ממנהיגיו פתרון.

משה ואהרון מקבלים הנחייה פשוטה "קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרון אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה...",  הנחיה פשוטה שמסתבכת "ויקח משה את המטה... ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע. ויאמר להם שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים. ויצאו מים רבים...". על המכה הזאת יקבלו משה ואהרון את עונשם החמור "ויאמר ה' אל משה ואל אהרון יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר כ/ח-יא).

ואכן דמותה של מרים מוצנע, אין אנו יודעים איך הצליחה להוביל את הנשים בשירה, אין אנו יודעים למה בזכותה ואיך בכלל פעל הבאר. מרים אינה "מדברת" יותר מדי, (וכשעושה זאת נענשת ע"י הצרעת) אבל ניראה שהיא עושה ומשפיעה.

אותה מרים, אחותו של משה, שמשגיחה עליו על מי היאור. אותה מרים מביאה מחייה לעם ע"י מי הבאר, מצטיירת כזורמת כמים, ומגיעה לכולם, אך חזקה כסלע.

שבת שלום!

אתל ברילקה

על חרות ואוטונומיה

פרשת המרגלים  מאפשרת לנו עיון באמרת הגמרא (מכות י עמ' ב)   "בדרך שאדם רוצה לילך - בה מוליכין אותו". 

של מי היה הרעיון לשלוח את המרגלים? על פי הכתוב בפרשה, היוזמה באה מה': "וידבר ה' אל משה לאמר. שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבתיו... וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה'..." (במדבר י"ג/ א-ג). 

ברם, על פי דברי משה בספר דברים, הרעיון היה של העם: "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישבו אתנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן. וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט...". (דברים א/כב-כג) 

רש"י מיישב את מה שנראה כסתירה לכאורה "שלח לך - לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א/כב) נשלחה אנשים לפנינו... ומשה נמלך בשכינה..." (רש"י במדבר ג/ב). אנשים באו למשה עם בקשתם. משה שאל את ה' מה עליו לעשות. ה' נתן לו רשות לשלוח את המרגלים. ה' לא נתן פקודה, לא צווה, לא דרש, אלא הוא "זרם" עם רצון העם.

הקב"ה אינו מונע מאנשים דרך פעולה שבה הם בוחרים ללכת, אף שהוא יודע כי זה עלול להסתיים בטרגדיה. כזה הוא טבעו של חופש הבחירה שהקב"ה העניק לנו. חופש הכולל את החרות לעשות הטוב - וגם לשגות.

עם זאת, הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק שלישי פרק ל"ב) מציע פרשנות המעניקה מבט  שונה על כל הפרשה. על הפסוק "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם א-להים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר א-להים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות יג/יז)  הוא אומר: "...כי כשם שאין בטבע האדם שיגדל (שיתחנך) בשעבוד העבדות בחומר ובלבנים וכדומה להם וישטוף ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק (במדבר י"ג, כה)... וכמו שניהלם ה' בעיכובם במדבר עד שנתאמצו נפשותיהם, כפי שכבר ידוע כי המדבריות ופראות הגוף מביאים אומץ, והפך זה מביא מורך..."

השהייה במדבר, התמודדות עם תנאי השטח, מפתחת את האומץ, ואילו היהפך מייצר לב קלוש ורדוד. דור חדש נולד במהלך הנדודים, שלא היה מורגל להשפלה ולעבדות, אלא למרחב ולהתמודדות.  

על פי הרמב"ם, כשהעם נדון ל-40 שנה במדבר, מדובר בתוצאה בלתי נמנעת של הטבע האנושי. הדבר הינו כמעט הכרחי, כיוון שלוקח יותר ממספר שבועות להפוך קבוצת עבדים לאומה המסוגלת לחיות באחריות את חירותה. במקרה של ישראל, לקח דור שלם, שנולד בחירות, והתחשל בניסיון המדבר. 

אין קיצורי דרך לחופש.

מימד הזמן הוא מהותי להתקדמות האנושית. לכן, בתורה, משה מבקש שוב ושוב לחנך את הילדים, לספר להם את הסיפור העבר, "לזכור".  היהדות, כך נראה, אינה דוגלת במהפכות פתאומיות, אלא בשינוי, תיקון, תשובה תמידיים. לו נתן אלוקים לישראל במדבר כוח או ביטחון עצמי כדי לחצות את הירדן ולהיכנס לארץ, מסביר הרמב"ם, היה סותם את אפשרות הבחירה החופשית של האדם. הקב"ה בכבודו ובעצמו, מצמצם את התערבותו ונותן לאדם לחיות לפי הקצב האיטי של השינוי שלו. לא משום שה' לא יכול לשנות אנשים. כמובן הוא יכול. אלא הוא בוחר שלא. הוא גוזר על עצמו לצמצם את התערבותו, להגביל את עצמו.

נראה שה' מבקש מהאדם לבנות חברה של חופש, ועל מנת לעשות כך - עליו לתת לאדם מרחב פעולה.

במידה והורה רוצה שילדיו יגדלו כמבוגרים אחראים ואוטונומיים הוא עשוי למנוע מילדיו דברים ולא רק בגלל שהם קשים. יש מצבים שאפילו אלוקים צריך לבחור שלא לעשות, אם הוא רוצה שעמו יתבגר. ולזה צריך גם זמן. 

זהו הלקח של המרגלים.

למרות הכעס האלוקי, אנשים לא נידונו לגלות קבע. הם פשוט נאלצו להתמודד עם העובדה שילדיהם ישיגו את מה שהם עצמם לא היו מוכנים.

קל יותר להחליט עבור השני ולהעמיד את עצמנו בעמדה פטרונית מאשר להיות סבלני עם קצב ההתפתחות שלו אל עבר החרות והאוטונומיה. קל יותר להחליט מה הילד יעשה, ילבש, יוכל, לעשות במקומו שיעורי בית, וכו' מאשר ללמד אותו את האחריות של הבחירה החופשית. זו אולי גם אחת הסיבות לעובדה שהאנושות חוותה במשך ההיסטוריה יותר רודנויות מדמוקראטיות.

הדור שיצאה יצא ממצרים לא היה מוכן לחופש. זו הייתה הטרגדיה שלו. אבל הילדים שלו היו. וזו הייתה הנחמה.

"ובניכם יהיו רועם במדבר ארבעים שנה..." אומר רש"ר הירש "הכתוב נוקט לשון "רעייה" כדי לתאר את המסע הממושך במדבר, שגם הבנים עתידים להשתתף בו: וכך הוא רומז לנו שמסע זה יביא להם קיום והצלחה".

שבת שלום!

מרצה, מנחה ומאמנת אישית

0507830151

לא עליך את המלאכה לגמור

אחר "חג העצרת", שהוא המשכו של חג הפסח, ולאחר שסיימנו את ספירת העומר, אנו חוזרים לימים של חולין  רצופים למספר חודשים. כדאי, אם כך, לעצור לרגע ולחשוב.

על פי הגמרא, בתקופת החגים נאמנים היו כל ישראל על דיני טומאה, שכל מי שעלה לירושלים היה טהור, ככתוב "עמדות היו רגלינו  בשעריך ירושלים. ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדיו..." (תהלים קכב/א-ג).  רבי יהושע בן לוי, פירש את המילה 'חוברה' (ירושלמי, חגיגה כא א): "עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים". משמע, כי כולם מוכרזים בחגים כ'חברים' ולא כעמי הארץ שאולי לא היו מקפידים על שמירת הטהרה, ועל כן שווים בטהרתם ובכלל. גם את הפסוק "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים" (שופטים כ/יא) נדרש כמקור לקבלת כל העם כ"חברים", כשווים (ראה: חגיגה כו ע"א).  ורבי יוסי, מביא סיבה שנייה להתייחסות זאת: "כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו" (חגיגה כב ע"א).

מאחורי הקביעה עומדת אהבת ישראל, אחדות ישראל אך גם הרצון לשמור על המצב הזה, שמא ילך כל אחד ויבנה במה לעצמו...

בפרשתנו האספסוף מתלונן על האוכל: "...וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר? זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר יא/ד-ו). זה איננו סיפור חדש. אולם בהזדמנות זו, משה לא יכול לעמוד כנגד העם ואומר לה': "למה הרעת לעבדך ולמה לא מצתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי. ...ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי".

מעבר לכעס, נראה שמשה שקע בדיכאון עמוק. בייאוש. משה מתפלל למוות! הוא אינו היחידי בתנ"ך לעשות זאת. יש עוד כמה אנשים שנכנסו לדיכאון ובקשו למות. גם אליהו אחרי העימות עם נביאי הבעל בהר הכרמל (מלכים א 19/ 3-4) וגם יונה (יונה ד/א-ג) וירמיהו (ז/יח-כ). 

הרגשת האחריות מובילה את המנהיג להיענות לקריאה של אלוקים על ידי הכאה על חטא, הפניית האשמה אל עצמו, יותר מאשר על ידי האשמת הסובבים אותו.

אז מה מחזיק אותם, את המנהיגים? רק הקול הפנימי אשר בסופו של דבר מספק להם ריפוי ומענה.  

גדולתם טמונה בהכרתם שהם רק שליחים.

כאשר המנהיג רואה את עצמו מושמץ, כשגוערים בו, כשצריך לקבל כל הזמן ביקורת, כאשר דבריו נופלים על קרקע סלעית, כשהוא רואה אנשים שלא מקשיבים - קשה לו להמשיך.

ה' יוצא להגנת משה ואומר לו:" אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולקחת אתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך. וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך" . במילים אחרות: אני אסיר ממך את האחריות שהיא שלי ואמסור אותה לאחרים. כי הכל בא ממני.

יתכן שהעם לא הגיע עדיין להיות כ"איש אחד", שאינם עדיין בשלים להיות שווים בטומאתם ובטהרתם, אינם פונים אל במה אחת, כפי שקני המנורה פונים למרכז, ועוד לא היה להם הכוח להשכיח את התלונות והטרוניות שמקורם בתקופת העבדות. 

לעם ישראל היו רגעי חולשה ורגעי השתוקקות לתרבות אחרת כשהלב זוכר "את הדגה אשר נאכל במצרים חנם". כך אנו לומדים מהמחלוקת בין רב ושמואל: "חד אמר דגים וחד אמר עריות" (יומא, עה/עמוד ב), ועל זה אומר הספרי (פז:) "אם תאמר שמצרים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר: ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנין להם חנם? ומהו אומר: חנם, חנם מן המצוות".

משה "נשבר" בנקודת המעבר החד מ"נעשה ונשמע" ל"זכרנו את הדגה".

העם והפרטים בתוכו טרם הספיקו לעבוד על המימד הפנימי – מחשבות, רגשות ולבטים, ולפי זה התגעגעו ל"דגה שאכלו חינם" והשתוקקו לתרבות אחרת, נטולת מצוות.

על המנהיג למצוא דרכים חדשות להתמודד עם העם, ללא תחושת תסכול. הרי לא הוא אשם במצב, אלא זהו כנראה טבעו של האדם. בינתיים, כל אחד הולך ובונה במה לעצמו וחש נוסטלגיה למוכר וידוע.

משה, המחנך הדגול, היה מודאג ומלא ייסורים ומועקה לאחר שהרגיש שהעם טרם היגיע למצב של "חברים".

שנים רבות מאוחר אמר רבי טרפון (אבות ב/ טז) "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה....ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעלתך ודע, מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא".

לא עליך לסיים את מלאכת אחדות העם, אך אינך רשאי להתבטל ממנה ולתרום את חלקך.

שבת שלום!

אתל ברילקה

מרצה, מנחה ומאמנת אישית

0507830151

בין אדם לחברו

פרשת נשא דנה בנושאים שונים - ביניהם פרשת סוטה, פרשת הנזיר, מתנות הנשיאים וברכת כוהנים. השנה, השבת חלה מיד לאחר יום שחרור ירושלים ולפני חג השבועות.

 ה' מצווה את הכוהנים לברך כל יום את בני ישראל בברכה משולשת: "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, כה תברכו את בני ישראל אמור להם: יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (במדבר ו/כב-כו).  הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (ח"ג פרק מ"ד; העקדה שער ע"ד) מציין שמברכת כוהנים אנו לומדים לשים לב לעובדה שמקור כל החיים והברכה שבעולם נובע מה', וההתייצבות שלנו לברכת כוהנים בכל יום, משרישה בקרבנו את האמונה הזו.  הכוהנים לא רק מברכים כי ה' צווה אלא גם חוזרים על כל מילה ומילה כפי שהיא מופיעה בכתוב.

רש"י, כדרכו, מסביר: "יְבָרֶכְךָ - שיתברכו נכסיך. וְיִשְׁמְרֶךָ - שלא יבאו עליך שודדים ליטול ממונך". הוא רואה את פתיחת הברכה קשורה לפרנסה. אין ספק שהאדם נוטה לחוש חרדה מפני אובדן רכושו. מפחיד לחשוב שמאמץ עמלנו יילקח מאתנו על ידי שונאים, גזלנים וגנבים.  שלמה, החכם מכל האדם, מוסיף בספר קהלת פן חדש נושן לשימוש שאנו עושים בכסף ואומר "עושר שמור לבעליו לרעתו" (ה/יב). מכאן, שלעתים העושר יכול להפריע ואף להזיק לבעליו.

לא מזמן העולם חווה משבר כלכלי וראינו את התופעות מהן סבלו אנשים רבים כשראו באיזו קלות התדרדר לתהום כל מה שבנו במאמצים גדולים ואיבדו את כל אשר היה להם. היו אפילו כאלה שהתאבדו.

אך, אם יש עושר השמור לבעליו לרעתו, אפשר להפוך אותו לברכה. תלוי באדם, וברצונו. האדם עלול להפוך לעבד נרצע לממונו, ולהפוך לגאוותן. הוא גם מסוגל ליצור קיר הגנה ומחסום בינו ובין אלו שלא זכו לשפע. אבל, כדברי אברבנאל (בראשית לא/לא) הוא יכול להיחלץ מרעתו: "עושר שמור לבעליו לרעתו... פירושו... שהוא שמור לו כדי שבו יינצל מרעתו". אדם יכול לבחור להשקיע את ממונו באפיקים מועילים לחברה בכללותה  .

עבור הנצי"ב  (רבי נפתלי צבי יהודה ברלין) ברכת "יברכך", היא לא רק ברכת העושר. היא ברכת הכישרונות והיכולות, התכונות והסגולות האנושיות כולן, "לכל אדם במה שיש לו", לאחד תורה, לשני סחורה. לפי זה עלינו גם להבין אחרת את ה"וישמרך"  שבסוף הפסוק: כל ברכה צריכה שמירה "שלא יהפכו לרועץ חס ושלום". הרובד הראשוני של הסכנות ברור כשלעצמו. שמירה מיוחדת "מן הגאווה וחלול השם" שעלולים לגרום מעשיו של האדם עצמו. אם האנשים הנוטים להתנשאות על אחרים  היו מתייחסים לברכת הכוהנים ברצינות, יתכן והיו יכולים לעשות חשבון נפש לעתים קרובות יותר.

הכוהנים חייבים לברך את ישראל באהבה, בברכה שורשית ומהותית המסמלת את הקשר המיוחד של הקב"ה עם כנסת ישראל - קשר שכולו רצוף אהבה. הקשר בין הקב"ה ובין כנסת ישראל הוא קשר המלא בחן ובאהבה. בקשר בין כנסת ישראל ובין הקב"ה יש מציאות של הארת פנים, מציאות של חן וחינניות.  כשמדרש רבה דן על מילת "ויחנך" (פרשה י"א) מביא פירושים רבים, אבל הנקודה המרכזית בברכה היא עצם החנינה.

היום העלנו על נס את ירושלים אשר גם היא  נבחרה בגלל אהבת ה'. "ויבחר את־שבט יהודה את־הר ציון אשר אהב. ויבן כמו־רמים מקדשו כארץ יסדה לעולם. ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאת צאן. מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו" (תהילים עח/סח-עא).

חג מתן תורה מתקרב ונקרא בו את מגילת רות, המספרת על האהבה הגדולה של רות לנעמי ולעם ישראל.

"אמר ר' זעירא, מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה היא נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה).

אומר המהר"ל שמי שסובר שהוא אוהב את הקב"ה אך אינו אוהב את הבריות, מתברר שבאמת הוא אינו אוהב את הקב"ה, כי  "אהבת הבורא מתגלה באהבת בריותיו של הבורא" (נתיבות עולם-נתיב אהבת ה' פרק א').

אדם המקפיד במצוות שבין אדם למקום, ואפילו הקפדה יתרה, ומזלזל במקביל במצוות שבין אדם לחברו תוך כדי שנאה, גזל, לשון הרע, רכילות וכו' לא רק שאין בו אהבת הבריות אלא אף אהבתו לה' בלתי אפשרית, שהרי לא יתכן ניתוק בין השניים.

השבוע עומדים אנו בפתח חידושינו את קבלת התורה, מן הראוי שנחדש את הברית במלוא משמעותה, הברית עם הבורא ועם בריותיו.

שבת שלום וחג שמח! 

תורת חסד

ספר במדבר פותח בהוראת ה' לפקוד את עם ישראל. דרישה זו נראית מצד אחד הגיונית ומובנת: העם עתיד להיכנס לארץ, טוב לדעת, מה כוחו ומה גודלו. עם זאת, ההוראה היא קצת מוזרה בהתחשב בכך שכבר בפרשה "כי תישא" התוועדנו למפקד אוכלוסין הנעשה ע"י מחצית השקל. אז מה הצורך לספור שוב? ומה הצורך לספור לנו על כך?

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל  מועד ...שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם  לבית  אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם. מבן  עשרים שנה  ומעלה כל יצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרון. ואתכם יהיו איש איש למטה ראש לבית אבותיו הוא" (במדבר א/א-ד).

על התמיהה הזו של הצורך למנות שוב ושוב עונה רש"י: "...מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם". כמו ילד הסופר פעם ועוד פעם כמה פוגים יש לו באוסף, כך מרוב חיבה סופר ה' את עמו...   אך לא סתם בא למנות אותם אלא דווקא כשבא להשרות שכינה עליהן. האם באמת משנה כמה היו בני ישראל על מנת להשרות את שכינתו, ולו היינו פחות או יותר לא היה שורה את שכינתו? נראה שלא בספירה פשוטה מדובר ושלא רק העניין הכמותי הוא הרלבנטי. יש לשים לב לביטוים כגון "למשפחתם לבית אבתם" (פסוק ב) או "איש למטה איש ראש לביתו לבית אבותיו היא", ההדגשה של הסביבה המשפחתית איננה מקרית. אומר ספורנו: "והטעם שיהיו אתכם הוא שכל אחד מהם ראש לבית אבותיו ולא יכחד ממנו יחס כל אחד ואחד".  כל אחד מהם הוא ראש לבית אבותיו, כל אחד מהם הוא בעל זהות מסוימת, הוא בעל עבר ייחודי לו.  כל אחד "למשפחתם", כל אדם ישות בפני עצמה, ולא מספר סתמי במפקד אוכלוסין, ויחסו של ה' הוא נראה לכל אחד.

גם אם נתייחס לפשט של דברים, ונאמר שספירת העם בא כדי לדעת כמה חיילים יהיו במלחמה העתידית, גם כך נראה נושא הזהות והייחודיות של כל אחד רלבנטי. האדם איננו בשר תותחים, גם אם העם נצרך לצאת למלחמה, האדם, כל אדם, הוא בעל משקל ייחודי לו ורק לו. הוא אדם לביתו, למשפחתו, לסביבתו וגם לה'.

נקודה נוספת מושכת את תשומת לבנו במפקד זה והיא דווקא הזיהוי עם בית האב. אומר רש"י: "לבית אבתם - מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר יקום על שבט אביו" השיוך במקרה זה הולך אחר האב, ועוד שכולנו יודעים שהשיוך לעם נקבע ע"י האם דווקא. הזהות הלאומית נמשכת אחרי האימא. הזהות השבטית אחרי האב. יתכן ויש בזה גם רמז מורכב יותר המצביע על כך שזהות כדבר שלם, יש לה גם מן האב וגם מהאם. היום נהגים לדבר על הפן הנשי והפן הגברי של האישיות ורוב החוקרים בתחום הרוח מסכימים שיש בכל אחד מאתנו את שני המרכיבים. יש בנו מן האם ויש בנו מהאב.

כשבאים לספר את השבט, כשלכל שבט יש את הצבא שלו, סופרים את הגברים מעל גיל 20, הראויים לצאת למלחה, אז התורה מציינת את בית האב, ההיבט הגברי המזוהה לכוח, לאגרסיה, ללחימה.

קביעת הזהות היהודית אחרי האם שורשיה בתקנות עזרא המבקש להלחם בזמנו נגד נישואי העם עם נשים מעמים אחרים המאיימים לפורר את העם הנחלש ממילא. אך עוד קודם לכך יש לאמהות השפעה מכרעת לשייכות לעם. שרה יודעת שהעתיד הלאומי תלוי ביצחק, ולא בישמעאל בן הגר. רבקה יודעת שממשיך הדרך הוא יעקוב ולא עשיו.

רבות ניתן להגיד על תפקידה של האם בעיצוב הזהות של הבנים, ובהשפעתה לגבי ההיבט היהודי בפרט.

אישיות בריאה, על כן, יש בה צורך גם באב וגם באם, המחשבה היהודית ידעה כנראה להבדיל בין איכויות אלו "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך"  (משלי א/ח).

סירטוט הגבול בין טוב ורע, קביעת המוסר הוא הכרחי אך איננו מספיק, צריך גם "תורת אמך". תורת האם המזוהה לא רק עם החוק היבש אלא גם עם הרכות, האמפטיה, ההזדהות עם הזולת והסולידריות. תורת האם שהיא גם "תורת חסד".

מפקד העם לא בא ממטרות כלכליות או מדיניות (מסביר הרש"ר הירש) היות ונעשה במדבר, קשור הוא למתן תורה.  תורה שהיא לב ליבו של עם.

תורה שהיא תורת אמת ותורת חסד ורק כך יכולה למלא את יעודה להפך לתורת חיים.

שלום וביטחון

על הקשר בין אורח חיים מוסרי לבין ישיבת העם בארצו ואף שגשוגה של הארץ, קוראים אנו בהזדמנויות שונות בתורה. פרשתנו פותחת עם הדגשה מיוחדת של אותה זיקה בין התנהגות האדם הפרטי והעם בכללותו לבין השלום בארץ, ורומזת לכך שיתכן והשלום איננו רק עניין של ישיבה בטוחה או העדר מלחמה.

"אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו... וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם: ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב: ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו איביכם לפניכם לחרב: ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימתי את בריתי אתכם... ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא-להים ואתם תהיו לי לעם. אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהית להם עבדים ואשבר מטת עלכם ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו/ג-יג).

שלום וביטחון, צמד מילים שנהוג מאוד לכרוך יחד, על אף היותם שני דברים שונים. כך מבהיר האור החיים "ונתתי שלום בארץ - צריך לדעת למה הוצרך לומר זה אחר שכבר אמר וישבתם לבטח, ואולי שיכווין על עם בני ישראל עצמם שלא יהיה להם פירוד הלבבות שייטע ה' ביניהם שלום ורעות. או אפשר שיכווין על כללות העולם, ותדע שכשמדבר על ארץ ישראל מזכירה בכינוי כאומרו בסמוך בארצכם, וכאן אמר בארץ שמבטיחם כי יהיה שלום בכל העולם...". כשמדובר בשלום מסב האור החיים את תשומת ליבנו לכך שיתכן והכוונה לשני היבטים אשר חורגים מעניין ה"ביטחון" המצומצם. היבט אחד קשור לשלום בינינו, השלמה, אחדות בתוך העם, ומהצד השני, שלום בארץ, במובן של העולם כולו. מכאן שכשהכול בוער מסביבך גם אם אתה בטוח, לא בהכרח יש לך שלום. על הפסוק "וחרב לא תעבר בארצכם" מסביר רש"י באותו כיוון "אין צריך לומר שלא יבאו למלחמה, אלא אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה", שמא אפילו לא ליד גבולותיה של הארץ.

קריאה זו מעוררת שאלות נוקבות שהרי המצב האוטופי המתואר עתיד להתקיים אם "בחוקתי תלכו". החזון החברתי אליו שואפים, האתגר האמיתי של חיי המוסר, הוא שיביא שלום בארץ? הדברים לא פשוטים כלל. ובכל זאת יש בחזון זה הנחייה כללית, מצפן לדרך, הצבת מודל אליו לשאוף.

בשבת זו שלפני ל"ג בעומר מתפרשת הפרשה באור מיוחד. היום המיוחד הזה שבספירת העומר, משלב בתוכו משמעויות שונות, כשני היפוכים בולטים. מרד בר כוכבא מצד אחד ושמעון בר יוחאי מצד שני, וברקע התזכורת המתמדת של 24000 תלמידיו של רבי עקיבא שנהרגו. מדורה וקשת. תורה וחרב.

ילדי ישראל בגולה שיחקו עם קשתות ביערות (או בפארקים) בחיקוי אחר לוחמי המרד. גם אם יש בין אנשי הרוח אי הסכמות לגבי מקומו של המרד מבחינה היסטורית, נחיצותו, הצלחתו או כישלונו, על כל פנים הוא נחרת בתודעה העממית כמעשה גבורה עילאי. העם ידע לאחוז בנשק והתקומם. יהודי הגולה נטולי ריבונות, הכמהים לעצמאות, העלו על נס את הקשת.

ילדי ישראל הריבונית חוגגים בהילולה של אש ואור השואבת ישר משמעון בר יוחאי. האור המסמל את ההתעלות הרוחנית וההתלהבות המיסטית. האש העולה שמימה כשהנפש מבקשת להתעלות.  במציאות שבה הקשת והחרב הם חלק בלתי נפרד מחיינו, בוחר העם לחגוג סביב סמל האור. אור של התעלות או לפחות של חיפוש אחר הנעלה.

במתח זה כרוך חלק מפשר חיינו העכשוויים. העם שבסתר ליבו חלם עם היום בו יוכל לאחוז בנשק ולהגן על עצמו, הוא אותו עם שיודע שאין הקיום תלוי רק בחרב. ושקיום רק על החרב סופו לדרדר את האור. החרב בדומה לקשת הוא הכרח, אך לא אידיאל.

אומרת הגמרה "שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא... וכולם מתו בפרק [בזמן] אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושְׁנאה [לימד את התורה] להם. רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה". (יבמות ס"ב:).

חוסר הכבוד, ההתנשאות והאנוכיות הכריע אותם.

כשאין תורה, כשאין ערכים, כשאין מוסר העולם שומם.

"לא בחיל  ולא בכוח כי אם  ברוחי אמר ה' צבאות" (זכריה ד/ו)

שבת שלום!

אתל ברילקה

מרצה, מנחה ומאמנת אישית

0507830151