על חרות ואוטונומיה

פרשת המרגלים  מאפשרת לנו עיון באמרת הגמרא (מכות י עמ' ב)   "בדרך שאדם רוצה לילך - בה מוליכין אותו". 

של מי היה הרעיון לשלוח את המרגלים? על פי הכתוב בפרשה, היוזמה באה מה': "וידבר ה' אל משה לאמר. שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבתיו... וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה'..." (במדבר י"ג/ א-ג). 

ברם, על פי דברי משה בספר דברים, הרעיון היה של העם: "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישבו אתנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן. וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט...". (דברים א/כב-כג) 

רש"י מיישב את מה שנראה כסתירה לכאורה "שלח לך - לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א/כב) נשלחה אנשים לפנינו... ומשה נמלך בשכינה..." (רש"י במדבר ג/ב). אנשים באו למשה עם בקשתם. משה שאל את ה' מה עליו לעשות. ה' נתן לו רשות לשלוח את המרגלים. ה' לא נתן פקודה, לא צווה, לא דרש, אלא הוא "זרם" עם רצון העם.

הקב"ה אינו מונע מאנשים דרך פעולה שבה הם בוחרים ללכת, אף שהוא יודע כי זה עלול להסתיים בטרגדיה. כזה הוא טבעו של חופש הבחירה שהקב"ה העניק לנו. חופש הכולל את החרות לעשות הטוב - וגם לשגות.

עם זאת, הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק שלישי פרק ל"ב) מציע פרשנות המעניקה מבט  שונה על כל הפרשה. על הפסוק "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם א-להים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר א-להים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות יג/יז)  הוא אומר: "...כי כשם שאין בטבע האדם שיגדל (שיתחנך) בשעבוד העבדות בחומר ובלבנים וכדומה להם וישטוף ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק (במדבר י"ג, כה)... וכמו שניהלם ה' בעיכובם במדבר עד שנתאמצו נפשותיהם, כפי שכבר ידוע כי המדבריות ופראות הגוף מביאים אומץ, והפך זה מביא מורך..."

השהייה במדבר, התמודדות עם תנאי השטח, מפתחת את האומץ, ואילו היהפך מייצר לב קלוש ורדוד. דור חדש נולד במהלך הנדודים, שלא היה מורגל להשפלה ולעבדות, אלא למרחב ולהתמודדות.  

על פי הרמב"ם, כשהעם נדון ל-40 שנה במדבר, מדובר בתוצאה בלתי נמנעת של הטבע האנושי. הדבר הינו כמעט הכרחי, כיוון שלוקח יותר ממספר שבועות להפוך קבוצת עבדים לאומה המסוגלת לחיות באחריות את חירותה. במקרה של ישראל, לקח דור שלם, שנולד בחירות, והתחשל בניסיון המדבר. 

אין קיצורי דרך לחופש.

מימד הזמן הוא מהותי להתקדמות האנושית. לכן, בתורה, משה מבקש שוב ושוב לחנך את הילדים, לספר להם את הסיפור העבר, "לזכור".  היהדות, כך נראה, אינה דוגלת במהפכות פתאומיות, אלא בשינוי, תיקון, תשובה תמידיים. לו נתן אלוקים לישראל במדבר כוח או ביטחון עצמי כדי לחצות את הירדן ולהיכנס לארץ, מסביר הרמב"ם, היה סותם את אפשרות הבחירה החופשית של האדם. הקב"ה בכבודו ובעצמו, מצמצם את התערבותו ונותן לאדם לחיות לפי הקצב האיטי של השינוי שלו. לא משום שה' לא יכול לשנות אנשים. כמובן הוא יכול. אלא הוא בוחר שלא. הוא גוזר על עצמו לצמצם את התערבותו, להגביל את עצמו.

נראה שה' מבקש מהאדם לבנות חברה של חופש, ועל מנת לעשות כך - עליו לתת לאדם מרחב פעולה.

במידה והורה רוצה שילדיו יגדלו כמבוגרים אחראים ואוטונומיים הוא עשוי למנוע מילדיו דברים ולא רק בגלל שהם קשים. יש מצבים שאפילו אלוקים צריך לבחור שלא לעשות, אם הוא רוצה שעמו יתבגר. ולזה צריך גם זמן. 

זהו הלקח של המרגלים.

למרות הכעס האלוקי, אנשים לא נידונו לגלות קבע. הם פשוט נאלצו להתמודד עם העובדה שילדיהם ישיגו את מה שהם עצמם לא היו מוכנים.

קל יותר להחליט עבור השני ולהעמיד את עצמנו בעמדה פטרונית מאשר להיות סבלני עם קצב ההתפתחות שלו אל עבר החרות והאוטונומיה. קל יותר להחליט מה הילד יעשה, ילבש, יוכל, לעשות במקומו שיעורי בית, וכו' מאשר ללמד אותו את האחריות של הבחירה החופשית. זו אולי גם אחת הסיבות לעובדה שהאנושות חוותה במשך ההיסטוריה יותר רודנויות מדמוקראטיות.

הדור שיצאה יצא ממצרים לא היה מוכן לחופש. זו הייתה הטרגדיה שלו. אבל הילדים שלו היו. וזו הייתה הנחמה.

"ובניכם יהיו רועם במדבר ארבעים שנה..." אומר רש"ר הירש "הכתוב נוקט לשון "רעייה" כדי לתאר את המסע הממושך במדבר, שגם הבנים עתידים להשתתף בו: וכך הוא רומז לנו שמסע זה יביא להם קיום והצלחה".

שבת שלום!

מרצה, מנחה ומאמנת אישית

0507830151