לא עליך את המלאכה לגמור

אחר "חג העצרת", שהוא המשכו של חג הפסח, ולאחר שסיימנו את ספירת העומר, אנו חוזרים לימים של חולין  רצופים למספר חודשים. כדאי, אם כך, לעצור לרגע ולחשוב.

על פי הגמרא, בתקופת החגים נאמנים היו כל ישראל על דיני טומאה, שכל מי שעלה לירושלים היה טהור, ככתוב "עמדות היו רגלינו  בשעריך ירושלים. ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדיו..." (תהלים קכב/א-ג).  רבי יהושע בן לוי, פירש את המילה 'חוברה' (ירושלמי, חגיגה כא א): "עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים". משמע, כי כולם מוכרזים בחגים כ'חברים' ולא כעמי הארץ שאולי לא היו מקפידים על שמירת הטהרה, ועל כן שווים בטהרתם ובכלל. גם את הפסוק "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים" (שופטים כ/יא) נדרש כמקור לקבלת כל העם כ"חברים", כשווים (ראה: חגיגה כו ע"א).  ורבי יוסי, מביא סיבה שנייה להתייחסות זאת: "כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו" (חגיגה כב ע"א).

מאחורי הקביעה עומדת אהבת ישראל, אחדות ישראל אך גם הרצון לשמור על המצב הזה, שמא ילך כל אחד ויבנה במה לעצמו...

בפרשתנו האספסוף מתלונן על האוכל: "...וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר? זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר יא/ד-ו). זה איננו סיפור חדש. אולם בהזדמנות זו, משה לא יכול לעמוד כנגד העם ואומר לה': "למה הרעת לעבדך ולמה לא מצתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי. ...ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי".

מעבר לכעס, נראה שמשה שקע בדיכאון עמוק. בייאוש. משה מתפלל למוות! הוא אינו היחידי בתנ"ך לעשות זאת. יש עוד כמה אנשים שנכנסו לדיכאון ובקשו למות. גם אליהו אחרי העימות עם נביאי הבעל בהר הכרמל (מלכים א 19/ 3-4) וגם יונה (יונה ד/א-ג) וירמיהו (ז/יח-כ). 

הרגשת האחריות מובילה את המנהיג להיענות לקריאה של אלוקים על ידי הכאה על חטא, הפניית האשמה אל עצמו, יותר מאשר על ידי האשמת הסובבים אותו.

אז מה מחזיק אותם, את המנהיגים? רק הקול הפנימי אשר בסופו של דבר מספק להם ריפוי ומענה.  

גדולתם טמונה בהכרתם שהם רק שליחים.

כאשר המנהיג רואה את עצמו מושמץ, כשגוערים בו, כשצריך לקבל כל הזמן ביקורת, כאשר דבריו נופלים על קרקע סלעית, כשהוא רואה אנשים שלא מקשיבים - קשה לו להמשיך.

ה' יוצא להגנת משה ואומר לו:" אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולקחת אתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך. וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך" . במילים אחרות: אני אסיר ממך את האחריות שהיא שלי ואמסור אותה לאחרים. כי הכל בא ממני.

יתכן שהעם לא הגיע עדיין להיות כ"איש אחד", שאינם עדיין בשלים להיות שווים בטומאתם ובטהרתם, אינם פונים אל במה אחת, כפי שקני המנורה פונים למרכז, ועוד לא היה להם הכוח להשכיח את התלונות והטרוניות שמקורם בתקופת העבדות. 

לעם ישראל היו רגעי חולשה ורגעי השתוקקות לתרבות אחרת כשהלב זוכר "את הדגה אשר נאכל במצרים חנם". כך אנו לומדים מהמחלוקת בין רב ושמואל: "חד אמר דגים וחד אמר עריות" (יומא, עה/עמוד ב), ועל זה אומר הספרי (פז:) "אם תאמר שמצרים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר: ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנין להם חנם? ומהו אומר: חנם, חנם מן המצוות".

משה "נשבר" בנקודת המעבר החד מ"נעשה ונשמע" ל"זכרנו את הדגה".

העם והפרטים בתוכו טרם הספיקו לעבוד על המימד הפנימי – מחשבות, רגשות ולבטים, ולפי זה התגעגעו ל"דגה שאכלו חינם" והשתוקקו לתרבות אחרת, נטולת מצוות.

על המנהיג למצוא דרכים חדשות להתמודד עם העם, ללא תחושת תסכול. הרי לא הוא אשם במצב, אלא זהו כנראה טבעו של האדם. בינתיים, כל אחד הולך ובונה במה לעצמו וחש נוסטלגיה למוכר וידוע.

משה, המחנך הדגול, היה מודאג ומלא ייסורים ומועקה לאחר שהרגיש שהעם טרם היגיע למצב של "חברים".

שנים רבות מאוחר אמר רבי טרפון (אבות ב/ טז) "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה....ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעלתך ודע, מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא".

לא עליך לסיים את מלאכת אחדות העם, אך אינך רשאי להתבטל ממנה ולתרום את חלקך.

שבת שלום!

אתל ברילקה

מרצה, מנחה ומאמנת אישית

0507830151