חפש בבלוג זה

יום רביעי, 25 במאי 2011

תורת חסד


ספר במדבר פותח בהוראת ה' לפקוד את עם ישראל. דרישה זו נראית מצד אחד הגיונית ומובנת: העם עתיד להיכנס לארץ, טוב לדעת, מה כוחו ומה גודלו. עם זאת, ההוראה היא קצת מוזרה בהתחשב בכך שכבר בפרשה "כי תישא" התוועדנו למפקד אוכלוסין הנעשה ע"י מחצית השקל. אז מה הצורך לספור שוב? ומה הצורך לספור לנו על כך?

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל  מועד ...שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם  לבית  אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם. מבן  עשרים שנה  ומעלה כל יצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרון. ואתכם יהיו איש איש למטה ראש לבית אבותיו הוא" (במדבר א/א-ד).

על התמיהה הזו של הצורך למנות שוב ושוב עונה רש"י: "...מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם". כמו ילד הסופר פעם ועוד פעם כמה פוגים יש לו באוסף, כך מרוב חיבה סופר ה' את עמו...   אך לא סתם בא למנות אותם אלא דווקא כשבא להשרות שכינה עליהן. האם באמת משנה כמה היו בני ישראל על מנת להשרות את שכינתו, ולו היינו פחות או יותר לא היה שורה את שכינתו? נראה שלא בספירה פשוטה מדובר ושלא רק העניין הכמותי הוא הרלבנטי. יש לשים לב לביטוים כגון "למשפחתם לבית אבתם" (פסוק ב) או "איש למטה איש ראש לביתו לבית אבותיו היא", ההדגשה של הסביבה המשפחתית איננה מקרית. אומר ספורנו: "והטעם שיהיו אתכם הוא שכל אחד מהם ראש לבית אבותיו ולא יכחד ממנו יחס כל אחד ואחד".  כל אחד מהם הוא ראש לבית אבותיו, כל אחד מהם הוא בעל זהות מסוימת, הוא בעל עבר ייחודי לו.  כל אחד "למשפחתם", כל אדם ישות בפני עצמה, ולא מספר סתמי במפקד אוכלוסין, ויחסו של ה' הוא נראה לכל אחד.
גם אם נתייחס לפשט של דברים, ונאמר שספירת העם בא כדי לדעת כמה חיילים יהיו במלחמה העתידית, גם כך נראה נושא הזהות והייחודיות של כל אחד רלבנטי. האדם איננו בשר תותחים, גם אם העם נצרך לצאת למלחמה, האדם, כל אדם, הוא בעל משקל ייחודי לו ורק לו. הוא אדם לביתו, למשפחתו, לסביבתו וגם לה'.

נקודה נוספת מושכת את תשומת לבנו במפקד זה והיא דווקא הזיהוי עם בית האב. אומר רש"י: "לבית אבתם - מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר יקום על שבט אביו" השיוך במקרה זה הולך אחר האב, ועוד שכולנו יודעים שהשיוך לעם נקבע ע"י האם דווקא. הזהות הלאומית נמשכת אחרי האימא. הזהות השבטית אחרי האב. יתכן ויש בזה גם רמז מורכב יותר המצביע על כך שזהות כדבר שלם, יש לה גם מן האב וגם מהאם. היום נהגים לדבר על הפן הנשי והפן הגברי של האישיות ורוב החוקרים בתחום הרוח מסכימים שיש בכל אחד מאתנו את שני המרכיבים. יש בנו מן האם ויש בנו מהאב.
כשבאים לספר את השבט, כשלכל שבט יש את הצבא שלו, סופרים את הגברים מעל גיל 20, הראויים לצאת למלחה, אז התורה מציינת את בית האב, ההיבט הגברי המזוהה לכוח, לאגרסיה, ללחימה.
קביעת הזהות היהודית אחרי האם שורשיה בתקנות עזרא המבקש להלחם בזמנו נגד נישואי העם עם נשים מעמים אחרים המאיימים לפורר את העם הנחלש ממילא. אך עוד קודם לכך יש לאמהות השפעה מכרעת לשייכות לעם. שרה יודעת שהעתיד הלאומי תלוי ביצחק, ולא בישמעאל בן הגר. רבקה יודעת שממשיך הדרך הוא יעקוב ולא עשיו.
רבות ניתן להגיד על תפקידה של האם בעיצוב הזהות של הבנים, ובהשפעתה לגבי ההיבט היהודי בפרט.
אישיות בריאה, על כן, יש בה צורך גם באב וגם באם, המחשבה היהודית ידעה כנראה להבדיל בין איכויות אלו "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך"  (משלי א/ח).
סירטוט הגבול בין טוב ורע, קביעת המוסר הוא הכרחי אך איננו מספיק, צריך גם "תורת אמך". תורת האם המזוהה לא רק עם החוק היבש אלא גם עם הרכות, האמפטיה, ההזדהות עם הזולת והסולידריות. תורת האם שהיא גם "תורת חסד".
מפקד העם לא בא ממטרות כלכליות או מדיניות (מסביר הרש"ר הירש) היות ונעשה במדבר, קשור הוא למתן תורה.  תורה שהיא לב ליבו של עם.
תורה שהיא תורת אמת ותורת חסד ורק כך יכולה למלא את יעודה להפך לתורת חיים.

יום רביעי, 18 במאי 2011

שלום וביטחון

על הקשר בין אורח חיים מוסרי לבין ישיבת העם בארצו ואף שגשוגה של הארץ, קוראים אנו בהזדמנויות שונות בתורה. פרשתנו פותחת עם הדגשה מיוחדת של אותה זיקה בין התנהגות האדם הפרטי והעם בכללותו לבין השלום בארץ, ורומזת לכך שיתכן והשלום איננו רק עניין של ישיבה בטוחה או העדר מלחמה.
"אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו... וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם: ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב: ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו איביכם לפניכם לחרב: ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימתי את בריתי אתכם... ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא-להים ואתם תהיו לי לעם. אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהית להם עבדים ואשבר מטת עלכם ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו/ג-יג).
שלום וביטחון, צמד מילים שנהוג מאוד לכרוך יחד, על אף היותם שני דברים שונים. כך מבהיר האור החיים "ונתתי שלום בארץ - צריך לדעת למה הוצרך לומר זה אחר שכבר אמר וישבתם לבטח, ואולי שיכווין על עם בני ישראל עצמם שלא יהיה להם פירוד הלבבות שייטע ה' ביניהם שלום ורעות. או אפשר שיכווין על כללות העולם, ותדע שכשמדבר על ארץ ישראל מזכירה בכינוי כאומרו בסמוך בארצכם, וכאן אמר בארץ שמבטיחם כי יהיה שלום בכל העולם...". כשמדובר בשלום מסב האור החיים את תשומת ליבנו לכך שיתכן והכוונה לשני היבטים אשר חורגים מעניין ה"ביטחון" המצומצם. היבט אחד קשור לשלום בינינו, השלמה, אחדות בתוך העם, ומהצד השני, שלום בארץ, במובן של העולם כולו. מכאן שכשהכול בוער מסביבך גם אם אתה בטוח, לא בהכרח יש לך שלום. על הפסוק "וחרב לא תעבר בארצכם" מסביר רש"י באותו כיוון "אין צריך לומר שלא יבאו למלחמה, אלא אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה", שמא אפילו לא ליד גבולותיה של הארץ.
קריאה זו מעוררת שאלות נוקבות שהרי המצב האוטופי המתואר עתיד להתקיים אם "בחוקתי תלכו". החזון החברתי אליו שואפים, האתגר האמיתי של חיי המוסר, הוא שיביא שלום בארץ? הדברים לא פשוטים כלל. ובכל זאת יש בחזון זה הנחייה כללית, מצפן לדרך, הצבת מודל אליו לשאוף.
בשבת זו שלפני ל"ג בעומר מתפרשת הפרשה באור מיוחד. היום המיוחד הזה שבספירת העומר, משלב בתוכו משמעויות שונות, כשני היפוכים בולטים. מרד בר כוכבא מצד אחד ושמעון בר יוחאי מצד שני, וברקע התזכורת המתמדת של 24000 תלמידיו של רבי עקיבא שנהרגו. מדורה וקשת. תורה וחרב.
ילדי ישראל בגולה שיחקו עם קשתות ביערות (או בפארקים) בחיקוי אחר לוחמי המרד. גם אם יש בין אנשי הרוח אי הסכמות לגבי מקומו של המרד מבחינה היסטורית, נחיצותו, הצלחתו או כישלונו, על כל פנים הוא נחרת בתודעה העממית כמעשה גבורה עילאי. העם ידע לאחוז בנשק והתקומם. יהודי הגולה נטולי ריבונות, הכמהים לעצמאות, העלו על נס את הקשת.
ילדי ישראל הריבונית חוגגים בהילולה של אש ואור השואבת ישר משמעון בר יוחאי. האור המסמל את ההתעלות הרוחנית וההתלהבות המיסטית. האש העולה שמימה כשהנפש מבקשת להתעלות.  במציאות שבה הקשת והחרב הם חלק בלתי נפרד מחיינו, בוחר העם לחגוג סביב סמל האור. אור של התעלות או לפחות של חיפוש אחר הנעלה.
במתח זה כרוך חלק מפשר חיינו העכשוויים. העם שבסתר ליבו חלם עם היום בו יוכל לאחוז בנשק ולהגן על עצמו, הוא אותו עם שיודע שאין הקיום תלוי רק בחרב. ושקיום רק על החרב סופו לדרדר את האור. החרב בדומה לקשת הוא הכרח, אך לא אידיאל.


אומרת הגמרה "שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא... וכולם מתו בפרק [בזמן] אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושְׁנאה [לימד את התורה] להם. רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה". (יבמות ס"ב:).
חוסר הכבוד, ההתנשאות והאנוכיות הכריע אותם.
כשאין תורה, כשאין ערכים, כשאין מוסר העולם שומם.
"לא בחיל  ולא בכוח כי אם  ברוחי אמר ה' צבאות" (זכריה ד/ו)
שבת שלום!

אתל ברילקה
מרצה, מנחה ומאמנת אישית
0507830151





יום חמישי, 12 במאי 2011

וקראתם דרור בארץ


פרשת בהר פותחת במצוות השמיטה וממשיכה בעניין היובל. שתי מצוות בעלות חשיבות חברתית מכרעת. עם ישראל היוצא לחושפי מקבל בסיני את התורה ועימה פירוט רב ומדוקדק של מצוות וביניהם נורמות וחוקים להתנהלות חברתית. עם זאת, שתי מצוות אלו בולטות בייחודיותם היות ודרכן נושא הצדק החברתי עובר למימד אחר. לא רק הצורך במתן צדקה שכל אחד מחויב, לא רק התנהגות ראויה והוגנת במסחר ובמשפט אלא הוראה, הנחיה, אוניברסאלית הנוגעת לאומה בכללותה. "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבוא אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת ל-ה'" (ויקרא כה/ב). לא האדם הפרטי מצווה לשבות, אלא הארץ שובתת ועל מנת שדבר זה יהיה אפשרי על כל פרט ופרט באומה לקיים את הציווי. הארץ שובתת ויש בזה מן החשיבות האקולוגית, אך גם מימד נפשי, שידע האדם שאין לו אפשרות להשתמש ולנצל את האדמה עד בלי סוף אלא שעליה לשבות.

המשך הפרק מתמקד במצוות היובל "וקדשתם את שׁנת החמשים שנה וקראתם דּרור בּארץ לכל ישביה יובל הִוא תהיה לכם ושבתם אישׁ אל אחזתו ואיש אל משׁפּחתו תשבו" (ויקרא כה/י).  שוב הארץ בכללותה. "וקראת דרור בארץ" איננו עניין של הפרט, אלא מדובר בתיקון מידותיה של החברה שידעה ליצור פערים חברתיים וכלכליים במרוצת השנים. שנת היובל מאפשרת לכל אדם לחזור לאחוזתו, ובעיקר לעני, שנאלץ לעזוב ולמכור אותה וכן גם מאפשרת לכל אדם לחזור לרשות עצמו. הרש"ר הירש מציין בהקשר זה כיוון היכול לחדד את הזווית החברתית, שהרי מבחינת העברות האישיות והפרטיות של האדם לא חל כאן שום שינוי, בשנה הזו כמו בכל שנה יכפר האדם את עוונותיו ביום הכיפורים! אבל השוני הוא במישור החברתי. היובל בא לתקן את העוול החברתי. וזה לשונו "חוסר השוויון של הרכוש וכל רבגוניות גורלות בני האדם הביאו לידי תוצאות מנוגדות, של עושר ועוני, של תלות ועצמאות, והרי אלו מומים, שחיי החברה לקו בהם כלפי פנים והיחסים המדיניים שבין האומות הרסו את מעמדן כלפי חוץ ועל אלה יכפר היובל ואת כל אלה הוא ימחה".
קיום חברה מתוקנת, חיים על פי צדק ועל פי חסד, הם לא רק צורך פנים חברתי אלא יש בזה השלכות מרחיקות לכת. כל קיומנו כאומה וכחברה על אדמתנו תלוי בקיום חברה מבוססת על מוסר התורה. כך ספורנו מזכיר את דברי הנביא ומסביר "יובל הוא תהיה לכם. שתהיו גם אתם בני חורין משעבוד האומות, על הפך מה שאמר אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו הנני קורא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל הרעב" (ירמיהו לד/יז).
אומר רש"י "שבת לה' - לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית". שם בבראשית שבת ה' מהבריאה. ציווי שמירת השבת מהווה תזכורת לכך שפעם כל שבעה ימים עלינו לשבות מהתערבותנו בעולם, כך גם פעם כל שבע שנים עלינו לזכור שגם אם ניתן לנו את הציווי "...פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה"... (בראשית א/כח) וגם נאמר "ויקח ה' א-להים את האדם ויניחהו בגן  עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית ב/טו).
מצוות היובל תופסת משנה תוקף בהופעתה אחר השמיטה. לא רק שהארץ תשבות ותזכור את משמעות היותך אתה חלק מהטבע, חלק מהבריאה ולא השליט שלה, גם עם האילוזיה הזאת מתעתעת תזכור שעליך להחזיר את האדמה לבעליה ואת האדם לרשותו. "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו".
"וקראת דרור בארץ", אומר רבינו בחיי: "... שיהיו כולן בני חורין לדור בכל מקום שירצו. "יובל היא", שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו, ועל כן נקראות הפירות והתבואות גם כן יבול מלשון הבאה, גם המקומות העמוקים שבהם מים נקראין גם כן (ישעיה ל, כה) "פלגים יבלי מים", כי שם יבאו המים... וטעם מצות היובל על דרך הפשט כי כל השדות חוזרות לבעליהן ואפילו העבדים הנרצעים יצאו חופשים במועד היובל, וזהו לשון "יובל"... כי כל דבר ודבר יובל אל אחוזתו ואל משפחתו".
מצוות השמיטה והיובל באות להזכיר לנו במידה מסוימת מה מקומנו כבני אדם. מקומנו מול הטבע והבריאה. אילוזיית השליטה האולטימטיבית מתפרקת לא רק אל מול גלי הצונאמי ורעידות האדמה אלא פעם כל שבע שנים יש לנו תזכורת קטנה על כך שקיומנו תלוי בקיומה של האדמה. פעם כל 50 שנה שבה ומזכירה לנו התורה "והארץ לא תמכר לצמתות כי לי כל הארץ" ומאתגרת אותנו מחדש בזיכרון "כי גרים ותושבים אתם עמדי". (ויקרא פרק כה/כג).

שבת שלום!
אתל ברילקה
מרצה, מנחה ומאמנת אשית
0507830151


יום חמישי, 5 במאי 2011

בפרשת אמור מוצאים אנו את "פרשת המועדות", בה מנויים ימי הקודש שבלוח העברי וגם אלה הנתונים בין שני "מקראי קודש" הסמוכים זה לזה - ימי "חול המועד" שבין ראשון לשביעי של חג המצות ובין ראשון של סוכות לשמיני עצרת. הפרק נחלק לשניים, ובכל מחצית עשרים ושניים פסוקים. המחצית הראשונה עוסקת בחודש הראשון וההקשרים שלו (העומר וחג השבועות), והמחצית השנייה עוסקת בחודש השביעי. כל מחצית, פותחת ב"ראש" השנה, לפי שני חשבונות של הלוח העברי: ניסן הוא ראש השנה המקראי-היסטורי בו צוין הולדת האומה ביציאת מצרים "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם  לחדשי השנה" (שמות יב/ב),  תשרי הוא ראש השנה המעשי-טבעי, החל בעונה המסיימת ופותחת את השנה החקלאית "בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כג/טז).
את חשיבותם של המועדים לקיום העם ניתן ללמוד בין השאר מעצם החזרה שלהם בתורה "בשלושה מקומות מזכיר פרשת מועדות: בתורת כוהנים (ספר ויקרא) - מפני סדרן; בחומש הפקודים (במדבר כ"ח-כ"ט) - מפני קרבן (המוספים); במשנה תורה (דברים ט"ז) - מפני העיבור" (ספרי, דברים פרשת ראה פיסקה קכז). בפרשה שלנו מובאים המועדים על פי סידרן במעין ניסיון לתת לעם ישראל לוח זמנים קבוצתי לאומי שינחה את חייו. העם שזה עתה יצאה ממצרים מקבל לא רק לו"ז אלא גם אג'נדה. כל מועד על פירושו ותוכנו העיקרי יהפכו למצע המשותף של החיים. העם היוצא לחופשי מקבל את "זמנו". לפי דבריו של הרש"ר הירש "חירותו של האדם ניכרת בכך, שהוא זכאי לשלוט בעתותיו. מי שעתותיו בידיו הוא בן חורין. מי שעתותיו מסורות לרשות אחרת, הוא עבדה. במצרים לא היה לנו רגע משלנו וחוסר זכות השליטה על זמננו היה אות לעבדותינו...  ומסירת זמננו לרשות ה' היא סימן לכך, שיצאנו מכלל עבדי אדם והיינו לעבדים לה' ועובדה זו העניקה לנו חירות עולם".
הפרשת מזכירה אף את ספירת העומר "וספרתם לכם, ממחרת השּׁבת, מיום הביאכם, את עמר התנופה: שבע שבתות, תמימת תהיינה, עד ממחרת השּבת השביעת, תספרו חמשים יום; והקרבתם מנחה חדשה לה'...  (ויקרא כג/טו-כא).
כל עוד החודש העברי נקבע על סמך עדות ראייה (עד המאה הרביעית לספירה), לחג השבועות לא היה תאריך קבוע, הוא היה יכול "לזוז" בלוח לפי קביעת ראש החודש והיה יכול לחול ב-5, ב-6 או ב-7 בסיוון. כמו כן הספירה "ממחרת השבת" גרמה אף היא לאי וודאות ולאחד מהמחלוקות הגדולים שבתקופת בית שני בין הפרושים והצדוקים. הפרושים, שהאמינו בתורה שבעל פה, הבינו שמדובר ב"ממחרת יום ראשון של פסח" והצדוקים שחיו אך ורק על פי תורה שבכתב, פרשו את הכתוב באופן מצמצם ומילולי וקבעו שיום שלמחרת השבת הוא יום ראשון. כך היו חוגגים את שבועות תמיד רק ביום ראשון חמישים יום שלאחר פסח. 
המסורת היהודית מזהה את חג השבועות כ"זמן מתן תורתנו", ומעניקה ע"י כך מימד היסטורי למועד שעל פי הכתוב מקורו בשונה ממועדם אחרים חקלאי בעיקר. הקשר זה נלמד מהתורה עצמה "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים-ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט/א), ושבועות, חל בחודש השלישי. מזה אנו לומדים שגם אם על פניו נראה החג שחקלאי בעיקרו, משמעותו ההיסטורית ואף האמוני הלכה וגברה עם הזמנים.
אם נתבונן בשלושת הרגלים ההקשר ההיסטורי של כל אחד מהם וזה שבניהם ברור: פסח הוא ההתחלה המסע לחירות וחג הסוכות מזכיר את ארבעים שנות נדודים במדבר, שבועות הוא זמן מתן תורתנו. והעומר? ברור שחגגנו את סוף המסע בכניסה אל הארץ המובטחת כשחנינו בגלגל על ​​ערבות יריחו ואכלנו מתוצרת הארץ "ויחנו בני-ישראל בגלגל ויעשו את-הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב-בערבות יריחו. ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה. וישבת המן ממחרת... ולא-היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא" (יהושע ה/ י-יב). אז ורק אז עם הכניסה לארץ יכולנו להתחיל לספור את העומר, רק אז התחלנו לאכול מתבואתה של הארץ. כך מקבל חג השבועות משמעות היסטורית כפולה: מתן תורה וכניסה לארץ. עָם, תורה וארץ ישראל קשורים בקשר בל ינתק. זיקת עם ישראל לארצו נמשכה גם בזמן הגלות, תורת ישראל הזכירה לעם את זיקתו לארץ. קשר בל ינתק זה מונח בתשתית  האפשרות לחזור ולבנות מדינה על אדמתנו הלאומית.
בימים אלו של ספירת העומר חוגגים אנו את עצמאותנו המחודשת בזכות כל אותם יהודים שמשך דורות על גבי דורות ידעו לשמור על זיקתם לעמנו, תולדותיו, אמונתו ומסורתו. התנועה הציונית שבה והדגישה את הצורך בתחייתה של הארץ כמולדת העם. שבוע הבא נזכה לחגוג קשר של אלפי שנים והגשמה של חלום. הכיסופים הפכו למעשה.
שנזכה לתרום את חלקינו בהגשמת החלום.
שבת שלום וחג העצמאות שמח!