על הקשר בין אורח חיים מוסרי לבין ישיבת העם בארצו ואף שגשוגה של הארץ, קוראים אנו בהזדמנויות שונות בתורה. פרשתנו פותחת עם הדגשה מיוחדת של אותה זיקה בין התנהגות האדם הפרטי והעם בכללותו לבין השלום בארץ, ורומזת לכך שיתכן והשלום איננו רק עניין של ישיבה בטוחה או העדר מלחמה.
"אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו... וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם: ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב: ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו איביכם לפניכם לחרב: ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימתי את בריתי אתכם... ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא-להים ואתם תהיו לי לעם. אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהית להם עבדים ואשבר מטת עלכם ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו/ג-יג).
שלום וביטחון, צמד מילים שנהוג מאוד לכרוך יחד, על אף היותם שני דברים שונים. כך מבהיר האור החיים "ונתתי שלום בארץ - צריך לדעת למה הוצרך לומר זה אחר שכבר אמר וישבתם לבטח, ואולי שיכווין על עם בני ישראל עצמם שלא יהיה להם פירוד הלבבות שייטע ה' ביניהם שלום ורעות. או אפשר שיכווין על כללות העולם, ותדע שכשמדבר על ארץ ישראל מזכירה בכינוי כאומרו בסמוך בארצכם, וכאן אמר בארץ שמבטיחם כי יהיה שלום בכל העולם...". כשמדובר בשלום מסב האור החיים את תשומת ליבנו לכך שיתכן והכוונה לשני היבטים אשר חורגים מעניין ה"ביטחון" המצומצם. היבט אחד קשור לשלום בינינו, השלמה, אחדות בתוך העם, ומהצד השני, שלום בארץ, במובן של העולם כולו. מכאן שכשהכול בוער מסביבך גם אם אתה בטוח, לא בהכרח יש לך שלום. על הפסוק "וחרב לא תעבר בארצכם" מסביר רש"י באותו כיוון "אין צריך לומר שלא יבאו למלחמה, אלא אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה", שמא אפילו לא ליד גבולותיה של הארץ.
קריאה זו מעוררת שאלות נוקבות שהרי המצב האוטופי המתואר עתיד להתקיים אם "בחוקתי תלכו". החזון החברתי אליו שואפים, האתגר האמיתי של חיי המוסר, הוא שיביא שלום בארץ? הדברים לא פשוטים כלל. ובכל זאת יש בחזון זה הנחייה כללית, מצפן לדרך, הצבת מודל אליו לשאוף.
בשבת זו שלפני ל"ג בעומר מתפרשת הפרשה באור מיוחד. היום המיוחד הזה שבספירת העומר, משלב בתוכו משמעויות שונות, כשני היפוכים בולטים. מרד בר כוכבא מצד אחד ושמעון בר יוחאי מצד שני, וברקע התזכורת המתמדת של 24000 תלמידיו של רבי עקיבא שנהרגו. מדורה וקשת. תורה וחרב.
ילדי ישראל בגולה שיחקו עם קשתות ביערות (או בפארקים) בחיקוי אחר לוחמי המרד. גם אם יש בין אנשי הרוח אי הסכמות לגבי מקומו של המרד מבחינה היסטורית, נחיצותו, הצלחתו או כישלונו, על כל פנים הוא נחרת בתודעה העממית כמעשה גבורה עילאי. העם ידע לאחוז בנשק והתקומם. יהודי הגולה נטולי ריבונות, הכמהים לעצמאות, העלו על נס את הקשת.
ילדי ישראל הריבונית חוגגים בהילולה של אש ואור השואבת ישר משמעון בר יוחאי. האור המסמל את ההתעלות הרוחנית וההתלהבות המיסטית. האש העולה שמימה כשהנפש מבקשת להתעלות. במציאות שבה הקשת והחרב הם חלק בלתי נפרד מחיינו, בוחר העם לחגוג סביב סמל האור. אור של התעלות או לפחות של חיפוש אחר הנעלה.
במתח זה כרוך חלק מפשר חיינו העכשוויים. העם שבסתר ליבו חלם עם היום בו יוכל לאחוז בנשק ולהגן על עצמו, הוא אותו עם שיודע שאין הקיום תלוי רק בחרב. ושקיום רק על החרב סופו לדרדר את האור. החרב בדומה לקשת הוא הכרח, אך לא אידיאל.
אומרת הגמרה "שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא... וכולם מתו בפרק [בזמן] אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושְׁנאה [לימד את התורה] להם. רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה". (יבמות ס"ב:).
חוסר הכבוד, ההתנשאות והאנוכיות הכריע אותם.
כשאין תורה, כשאין ערכים, כשאין מוסר העולם שומם.
"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" (זכריה ד/ו)
שבת שלום!
אתל ברילקה
מרצה, מנחה ומאמנת אישית
0507830151
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה