בפרשת אמור מוצאים אנו את "פרשת המועדות", בה מנויים ימי הקודש שבלוח העברי וגם אלה הנתונים בין שני "מקראי קודש" הסמוכים זה לזה - ימי "חול המועד" שבין ראשון לשביעי של חג המצות ובין ראשון של סוכות לשמיני עצרת. הפרק נחלק לשניים, ובכל מחצית עשרים ושניים פסוקים. המחצית הראשונה עוסקת בחודש הראשון וההקשרים שלו (העומר וחג השבועות), והמחצית השנייה עוסקת בחודש השביעי. כל מחצית, פותחת ב"ראש" השנה, לפי שני חשבונות של הלוח העברי: ניסן הוא ראש השנה המקראי-היסטורי בו צוין הולדת האומה ביציאת מצרים "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם  לחדשי השנה" (שמות יב/ב),  תשרי הוא ראש השנה המעשי-טבעי, החל בעונה המסיימת ופותחת את השנה החקלאית "בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כג/טז).

את חשיבותם של המועדים לקיום העם ניתן ללמוד בין השאר מעצם החזרה שלהם בתורה "בשלושה מקומות מזכיר פרשת מועדות: בתורת כוהנים (ספר ויקרא) - מפני סדרן; בחומש הפקודים (במדבר כ"ח-כ"ט) - מפני קרבן (המוספים); במשנה תורה (דברים ט"ז) - מפני העיבור" (ספרי, דברים פרשת ראה פיסקה קכז). בפרשה שלנו מובאים המועדים על פי סידרן במעין ניסיון לתת לעם ישראל לוח זמנים קבוצתי לאומי שינחה את חייו. העם שזה עתה יצאה ממצרים מקבל לא רק לו"ז אלא גם אג'נדה. כל מועד על פירושו ותוכנו העיקרי יהפכו למצע המשותף של החיים. העם היוצא לחופשי מקבל את "זמנו". לפי דבריו של הרש"ר הירש "חירותו של האדם ניכרת בכך, שהוא זכאי לשלוט בעתותיו. מי שעתותיו בידיו הוא בן חורין. מי שעתותיו מסורות לרשות אחרת, הוא עבדה. במצרים לא היה לנו רגע משלנו וחוסר זכות השליטה על זמננו היה אות לעבדותינו...  ומסירת זמננו לרשות ה' היא סימן לכך, שיצאנו מכלל עבדי אדם והיינו לעבדים לה' ועובדה זו העניקה לנו חירות עולם".

הפרשת מזכירה אף את ספירת העומר "וספרתם לכם, ממחרת השּׁבת, מיום הביאכם, את עמר התנופה: שבע שבתות, תמימת תהיינה, עד ממחרת השּבת השביעת, תספרו חמשים יום; והקרבתם מנחה חדשה לה'...  (ויקרא כג/טו-כא).

כל עוד החודש העברי נקבע על סמך עדות ראייה (עד המאה הרביעית לספירה), לחג השבועות לא היה תאריך קבוע, הוא היה יכול "לזוז" בלוח לפי קביעת ראש החודש והיה יכול לחול ב-5, ב-6 או ב-7 בסיוון. כמו כן הספירה "ממחרת השבת" גרמה אף היא לאי וודאות ולאחד מהמחלוקות הגדולים שבתקופת בית שני בין הפרושים והצדוקים. הפרושים, שהאמינו בתורה שבעל פה, הבינו שמדובר ב"ממחרת יום ראשון של פסח" והצדוקים שחיו אך ורק על פי תורה שבכתב, פרשו את הכתוב באופן מצמצם ומילולי וקבעו שיום שלמחרת השבת הוא יום ראשון. כך היו חוגגים את שבועות תמיד רק ביום ראשון חמישים יום שלאחר פסח. 

המסורת היהודית מזהה את חג השבועות כ"זמן מתן תורתנו", ומעניקה ע"י כך מימד היסטורי למועד שעל פי הכתוב מקורו בשונה ממועדם אחרים חקלאי בעיקר. הקשר זה נלמד מהתורה עצמה "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים-ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט/א), ושבועות, חל בחודש השלישי. מזה אנו לומדים שגם אם על פניו נראה החג שחקלאי בעיקרו, משמעותו ההיסטורית ואף האמוני הלכה וגברה עם הזמנים.

אם נתבונן בשלושת הרגלים ההקשר ההיסטורי של כל אחד מהם וזה שבניהם ברור: פסח הוא ההתחלה המסע לחירות וחג הסוכות מזכיר את ארבעים שנות נדודים במדבר, שבועות הוא זמן מתן תורתנו. והעומר? ברור שחגגנו את סוף המסע בכניסה אל הארץ המובטחת כשחנינו בגלגל על ​​ערבות יריחו ואכלנו מתוצרת הארץ "ויחנו בני-ישראל בגלגל ויעשו את-הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב-בערבות יריחו. ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה. וישבת המן ממחרת... ולא-היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא" (יהושע ה/ י-יב). אז ורק אז עם הכניסה לארץ יכולנו להתחיל לספור את העומר, רק אז התחלנו לאכול מתבואתה של הארץ. כך מקבל חג השבועות משמעות היסטורית כפולה: מתן תורה וכניסה לארץ. עָם, תורה וארץ ישראל קשורים בקשר בל ינתק. זיקת עם ישראל לארצו נמשכה גם בזמן הגלות, תורת ישראל הזכירה לעם את זיקתו לארץ. קשר בל ינתק זה מונח בתשתית  האפשרות לחזור ולבנות מדינה על אדמתנו הלאומית.

בימים אלו של ספירת העומר חוגגים אנו את עצמאותנו המחודשת בזכות כל אותם יהודים שמשך דורות על גבי דורות ידעו לשמור על זיקתם לעמנו, תולדותיו, אמונתו ומסורתו. התנועה הציונית שבה והדגישה את הצורך בתחייתה של הארץ כמולדת העם. שבוע הבא נזכה לחגוג קשר של אלפי שנים והגשמה של חלום. הכיסופים הפכו למעשה.

שנזכה לתרום את חלקינו בהגשמת החלום.

שבת שלום וחג העצמאות שמח!