על לב כבד

"ואני אקשה את לב פרעה; והרביתי את אתתי ואת מופתי, בארץ  מצרים. ולא ישמע אלכם פרעה, ונתתי את ידי במצרים; והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל, מארץ מצרים, בשפטים, גדלים. וידעו מצרים כי אני ה'"  (שמות ז/ג –ה).

פסוקים אלו מציגים לפנינו דילמה קשה: אם ה' הקשה את לב פרעה איך אפשר כלל לבוא אליו בטענות? הרי פרעה לא פעל מתוך בחירה אלא מתוך הכרח? והאם ניתן להעניש מישהו שפעל ברצון ה'? בניסוחו של אבן עזרא: "אם ה' הקשה את לבו מה פשעו מה חטאתו"?

השאלה איננה נוגעת רק לפרעה אלא לעניין מהותי לגבי חופש הבחירה של האדם, שאם נניח שאין לאדם חופש בחירה אנו מבטלים כל שיקול מוסרי או בניסוחו של הרמב"ם "אילו היה האל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים... היאך היה מצווה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך, הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם, והוא מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו. ומה מקום היה לכל התורה כולה, ובאיזה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק "השופט כל הארץ, לא יעשה משפט?" (רמב"ם הלכות תשובה ה,ד).

כיוון אפשרי של תשובה נרמז כבר בפסוקים המדווחים על המכות. ב-5 המכות הראשונות פרעה מכביד על ליבו: "ויחזק לב פרעה ולא שמע  אליהם כאשר דבר ה'" (שמות ז/יג)  או  "וירא פרעה כי היתה הרווחה והכבד את לבו ולא שמע אלהם כאשר דבר ה'": (שם ח/יא). לעומת זאת הניסוח בחמשת המכות האחרונות שונה, ושם כתוב אחרי מכת שחין "ויחזק ה' את לב פרעה ולא שמע אליהם כאשר דיבר ה' אל משה" (שם 'ט/יב) או אחרי מכת ברד: "ויאמר ה' אל משה בה אל פרעה  כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי  אלה, בקרבו" (שם י/א) . ובמכת בכורות שכתוב: "ומשה ואהרן עשו את כל המפתים האלה לפני פרעה ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל מארצו" (שם יא/י).

ניתן להסביר על פי גישתם של רש"י ושל הרמב"ם שבחמשת המכות הראשונות פעל פרעה לפי בחירתו החופשית והקשה את ליבו וכיוון שכך הקשה ה' כעונש את ליבו בחמשת המכות האחרונות. כאן בשלב הסופי הזה נמנע ממנו אפילו את אפשרות התשובה.

 "...ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שייתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעים ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו...  חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה לפי שחטא מעצמו תחלה... "(רמב"ם, הלכות תשובה ו, ג).

פרעה בחר מרצונו החופשי בהתחלה. על כן נענש.

רבי יוסף אלבו ורבי עובדיה ספורנו מציעים פרשנות מכיוון הפוך: הקב"ה הקשה את לבו של פרעה דווקא על מנת לחזק את הרצון החופשי שלו. לאחר רצף המכות שהרס את מצרים, היה פרעה תחת לחץ עצום כדי לתת ליהודים לצאת. אם היה עושה זאת, זה לא היה מתוך בחירה חופשית, אלא תחת לחץ ואונס הנסיבות. אלוקים הקשיח את המצב ולכן, לב פרעה התחזק. כך, לפי גישה זו, גם לאחר חמש המכות האחרונות פרעה היה חופשי להגיד כן או לא. ליבו לא פעל מתוך איום, פחד או לחץ אלא מתוך בחירה.

ספורנו אומר "אין ספק שלולא הכבדת הלב, היה פרעה משלח את ישראל... לא על צד תשובה והכנעה לא-ל יתברך, שיתנחם מהיות מורד... אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות… וזאת לא הייתה תשובה כלל. אבל אם היה פרעה חפץ להיכנע לא-ל יתברך ולשוב אליו בתשובה שלימה, לא היה לו מזה שום מונע".

לא עונש אלא בחירה. לו היה פרעה רוצה לחזור מהתנהגותו היה ה' נותן לו. אבל הוא, ליבו אטום, ואטימותו היא בחירתו ואחריותו. האדם הוא הבוחר לפעול. אין ה' מכתיב כלל את בחירתו. 

הרמב"ם אומר "ואל תתמה ותאמר היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו... דע שהכל כחפצו יעשה ואף על פי שמעשינו מסורין לנו... כיצד? כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה והמים והארץ יורדים למטה... ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות,... ובענין זה אמר שלמה "שמח בחור בילדותך ודע כי על כל אלה  יביאך האלקים במשפט", כלומר דע שיש בידך כח לעשות ועתיד אתה ליתן את הדין".

אנו לומדים בגמרא (סוכה נב, א) לגבי יצר הרע "א"ר אסי יצה"ר בתחילה דומה לחוט של בוכיא [קורי הכביש] ולבסוף דומה כעבותות העגלה"... ובהמשך "אמר רבא בתחלה קראו הלך ולבסוף קראו אורח ולבסוף קראו איש". הרשעות שהיא רק זמנית נהפכת מאורח לאיש. כובשת את האישיות כולה. נראה שפרעה, המושל הגיבור והחזק, נפל באותה מלכודות של מנהיגים אחרים אחריו, כשנתן ליצר לשלוט ולהשתלט עליו, איבד את החופש ונהפך לעבד של עצמו ושל רשעותו, מתוך בחירתו החופשית אם כי החולנית.

שבת שלום,

אתל ברילקה

מרצה, מנחה ומאמנת אישית

0507830151

על נשים גדולות

בספר שמות, לעומת בראשית, עוברים אנו לסיפורו של העם, של הקיבוץ הלאומי השרוי בעבדות. לא כבר משפחה מצומצמת אלא עם שגדל והתעצם "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד..." (שמות א/ז).

לעומת הפתיחה המפרטת את השמות של בני המשפחה העברית, הולכת העלילה ומתמקדת בקולקטיב.

בתחילת הסאגה הלאומית הזאת בולטות מספר דמויות נשיות שאינן שייכות לאותו עם של עבדים. דמויות נוכריות אלו כולן נשים, עובדה שעליה יש גם לתת את הדעת.

 "ויאמר מלך מצרים למילדת העברית אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה: ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אתו ואם בת היא וחיה" ( שמות א/טו-טז).

רוב הפרשנות מזהה את פועה ושפרה עם יוכבד ומרים, או עם יוכבד ואלישבע בעקבות הגמרה בסוטה יא: "רב ושמואל חד אמר אשה ובתה וחד אמר כלה וחמותה מ"ד אשה ובתה יוכבד ומרים ומ"ד כלה וחמותה יוכבד ואלישבע "

אך גם מסורת אחרת נשתמרה בפרשנות, וכפי שמאירה את עינינו נחמה ליבוביץ כבר פילון ויוסף בן מתתיהו [יוספוס פלאביוס] הכירו מסורת לפיה המיילדות היו מצריות, כלומר הן היו מילדות של העבריות או מילדות את העבריות, והן בעצמן מצריות.

"...והמלך פחד...וציוה ... להשליך היאורה ולהרוג כל זכר שיולד לבני ישראל. ופקד שמיילדות מצריות תשגחנה בשעת חבליהן על נשי העברים ותפקודנה על לידותיהן. עליהן הייתה מוטלת החובה, לפי פקודת המלך, להיות המיילדות, הואיל ונדמה שהן לא תעבורנה על החלטת המלך מחמת היותם בנות עמו" (ראה יוסף בן מתתיהו, קדמוניות ספר שני 9,ב, המובא בנ.ליבוביץ, עיונים לספר שמות, עמ' 31).

כנתינות מצריות אמורות לציית לדבר מלכם, ומכאן גדולתן. הן ה"זרות" לעמנו מוכנות לסכן את עצמן, כפי שעשו זאת נשים וגברים אחרים בתקופות אחרות, על מנת להציל ילדים יהודים ולפעול על פי צוו מצפונם. "ותיראן המיילדת את הא-להים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" (שמות א/יז).

העובדה שבסוף הפרק קוראים אנו "ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון" (שמות א/כב)  מחזקת את התחושה שמדובר בגזריה שהוא ציפה שהמיילדות המצריות יוציאו לפועל ומשלא נעשה, הרחיב וצווה על העם המצרי כולו. קל יותר לפעול מתוך אנונימיות של ההמון. קל יותר לבצע פוגרום, מאשר להתמודד אחד על אחד. פועה ושפרה הן לא אנונימיות, הן לוקחות אחריות, יש בהן יראת אלוקים ויש להן שם.

הצו הכללי מאפשר לטשטש את האני, להסיר את הגבולות, לצור אזור אפור של "מילואי פקודה". כך כותב הרש"ר הירש "...ואכן, ספק רב אם שליט המוסר פקודת דמים מסוג זה למספר אנשים ידועים, רשאי לצפות לביצועה. רגש אנושי... היה מתקומם נגד הוצאה לפועל, ובכל מקום רוצחי תינוקות ממונים אלה, זעם העם כולו היה מוקיעם וסולקם. אבל באותה מידה  אין להניח כי לא יימצאו בקרב העם כולו נבלים שינצלו את רצון המלך ופקודתו, כדי להוציא את תאוותם השטנית על תינוקות תמימים. לפיכך התיר את דמם של ילדי היהודים, וביתר בטחון ציפה מעתה למילוי פקודתו, שכן לא יובש בזאת ריחם של אנשים ידועים".

ומהמיילדות הישר לבת פרעה, שאף היא מורדת נגד פקודת אביה המלך. היא מוסיפה למרדה היבט אישי לחלוטין, לא רק שאינה מצייתת למלך, מורדת באביה. שמא נגיד שבכך שמודבר בבת המלך הסתכנה פחות? לא ברור כלל וכלל. שהרי היא לא רק מצילה את משה אלא גם מגדלת אותו בארמון. לגדל ילד בארמון נגד צו המלך איננו מעשה שובבות של נסיכה מפונקת. גם כאן צו המצפון (והנשיות) גובר על צו המלך. היא מגדלת אותו ואף נותנת לו שם, הוא לה לבן "ויגדל הילד ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו" (שמות ב/י). אומר הרש"ר הירש "לא 'משוי', מי שנמשה מן המים, קראה את שמו, אלא 'משה'. המציל מן המים. אולי בא זה לרמוז על מגמת החינוך, שהעניקה הנסיכה לבן המאומץ, והרושם הענק שעיצב את אופיו משחר ילדותו. במתן שם זה בקשה לומר: אל ישכח כל ימי חלדו, שהושלך אל המים, ונמשה מתוכם על ידי. על כן יהיה כל ימיו בעל לב רך, וקשוב לייסורי הזולת, ויהיה נכון תמיד להיות מושיע בעת צרה, להיות 'מושה'. ועוד, שמו העברי יעלה על ליבו תמיד את מוצאו". בת המלך לפי גישה זו, פטורה משנאת זרים, וברוכה באהבה וכבוד לשונה. לא רק מאמצת את הילד, גם שומרת על זהותו. מוכנה להכיר בשונות של האחר ולכבדה.  

גם בבת פרעה, נראה, פועמת אותה ידיעה אשר גם האחר הוא אדם ונברא בצלם.

אומרת נחמה ליבוביץ "...כי יחס זה אל הזר, אל חסר הכוח ונטול החסות, הוא אבן הבוחן אם יש יראת אלוקים בלב או אין... יש לתת את הדעת על כך שהתורה מראה לנו בתוך ים של רשע ועריצות... כיצד יכול הפרט לעמוד נגד הרשעות, ולהתקומם לפקודה, לא לציית לה, ולא לגול מעל עצמו את אשמת הרצח באמרו: קבלתי פקודה ממלכי. ואין צדיקות ורשעות תוצאה של השתייכות לאומית או גזעית..." (שם, עמ' 33).

אם כך, אל לנו לשכוח שבהיותנו חופשיים ולא מיעוט נרדף, חלה עלינו אותה חובה מוסרית, אותה יראת אלוקים האמורה להיות מצפן להתנהגותנו כלפי הזר והשונה, וכלפי כבוד החיים שלו.

שבת שלום,

אתל ברילקה

מרצה, מנחה ומאמנת אישית

0507830151

על שינוי וקבלה - דברים לפרשת ויגש

נקודת השיא של הדרמה במשפחת יעקב ואולי עיקר העניין, נפרשת לנגד עיננו.  כל בני המשפחה, מגיעים לאחר עבודה פנימית לא פשוטה לשינוי משמעותי בהתנהגותם, לתיקון, התעלות על יצר האגו והשנאה, ולאפשרות של אמפטיה עם הזולת.

כשיוסף מתוודע לאחים הוא שואל שאלה החוזרת בדרכים שונות משך המפגש שלהם: האם אבי יעקב בחיים? וכך לשונו  "... אני יוסף, העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות..." (בר' מה/ג). התבטאות המעוררת פליאה. איזה מן משפט הוא "אני יוסף העוד אבי חי"?

יוסף יודע  שאביו חי, עוד בפגישה הראשונה עם  האחים אמרו לו "...שנים עשר עבדיך אחים אנחנו...   והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו" (בר' מב/יג)  וכששאל יוסף "השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי?", האחים ענו: "שלום לעבדך לאבינו עודנו  חי" (בר' מג/,כז-כח).

וגם כשיהודה מדבר אל ליבו של יוסף מזכיר את העובדה שאביו חי "יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן", (בר' מד/כ). ועוד הוסיף "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי פן אראה ברעה אשר ימצא את אבי" (בר' מד/לד).

נוכחותו של יעקב ברורה, אם כן נראה ששאלת יוסף מכוונת למשהו אחר מאשר לקבלת מידע.

הפרשנים פתחו לפנינו דרכי עיון שונים אל הפסוק ואל החיים.  בעל התולדות יצחק  מציין "...עם אומרו אני יוסף אמר העוד אבי חי, לומר אפילו עשו הרשע לא אמר להרוג לאחיו עד שימות יצחק אביו...[בר' כז/מא]... וכל שכן אני בעוד אבי חי, וכשנבהלו חשב יוסף אולי חושבים אחי שזה שאני אומר שאינו אמת אלא תחבולה אחרת כמו מרגלים אתם, לזה אמר גשו נא אלי..." : (תולדות יצחק בר' מה/ג).

 המילים "העוד אבי חי" באות לסמן איזה שהוא חיץ בין שני חלקי ההתוועדות, שלא יחששו האחים שברצונו להרוג אותם, לפחות לא כל עוד האבא יעקב חי! לא ממש צדקנות לשמע אלא טקטיקה מחושבת.

הרב אפשטיין  (1860-1942) בספרו תורה תמימה מוסיף "...יש לכוון טעם השאלה העוד אבי חי, כי אחרי שראה שכחשו לו במציאות שלו [של יוסף] שאמרו עליו שהוא מת ... שוב לא היה בטוח למה שאמרו עד כה שאביהם עודנו חי, שאולי היה להם טעם גם בזה, אולי כדי שיעורר יוסף רחמים על זקנתו או טעם אחר, ולכן עתה בהתוודעו שאלם עליו שיגידו האמת" (שם, הערות בר' מה, א).

יוסף יודע שאנשים מסוגלים לשקר שקרים נוראיים כפי שהאחים שקרו ליעקב בדבר היעלמות שלו עצמו, ואיננו בטוח שהשינוי יתרחש כבר בליבם של האחים, שמא הם משקרים לו מכל סיבה שהיא ולא אומרים לו אמת. הוא מוכן לדבר אתם גלויות, דברים היוצאים מהלב אך לפני זה רוצה להיות בטוח שעומדים לפניו אנשים כנים ושלמים.

כיוון נוסף מציג לפנינו ספורנו באומרו "העוד אבי חי. אי אפשר שלא מת מדאגתו עלי". ונתן להבין זאת כשאלה אך גם בסימן קריאה כפי שמפרשים חלק מפרשני ספורנו (ראה: הערות יהודה קופרמן על פסוק זה). כלומר לשון של תמיהה על עצם העובדה שיעקב למרות היגון והכאב עדיין חיי. שמא שמץ של כעס מובלע באמירה זו?

"... ולכן יש לומר דמה שאמר העוד אבי חי הוא כמתמיה ואומר, האמנם היה בו כח לסבול משא יגונו וצערו מאבודתי עד שעוד חי הוא..."  אומר בעל התורה תמימה ונראה שלפי דבריו אלה גם הדברים שיכריעו את לבם של האחים.

נקודה זו מעלה לפנינו מימד פסיכולוגי נוסף. הבן שנמכר על יד האחים, קצת כועס, קצת נדהם על כך שהחיים של אביו המשיכו כמות שהם למרות האובדן, ולמרות הסבל והטראומה שהוא בעצמו סבל. איך יתכן? הרי על בנימין עצמו אומר לו יהודה: "...ועתה כבאי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו: והיה כראותו כי אין הנער ומת והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאלה... כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" (בר' מד/כט-לד).

אם ברור שהוא ימות מיגון עכשיו, איך לא מת מיגון אז? אפשר לדמיין את יוסף ממורמר וכועס.

אך יש לשים לב שההתוועדות של יוסף באה דווקא לאחר ששומע את דבריו של יהודה. הטיעון של יהודה מבוסס על אהבה ועל אחריות ולאור אלו נפתח לבו של יוסף. נראה שעתה הגיע הזמן של כולם לפשוט את בגדי התחבולה והמניפולציה, הכעס, השנאה, והקנאה ולהתחבר לעמקי הנפש, להיות אמיתיים וכנים. לפתוח, את ליבם לאהבה, לקבלת השוני שביניהם, לפנות מקום אחד לשני בתוך המשפחה.

יוסף בוכה ובבכיו מביא פורקן לנפשו. במפגש עם אביו נאמר "ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד" (בר' מו/כט). על פי חלק מהמפרשים יוסף בוכה על צווארו של אביו כבן הכמהה לחיבוק האבהי ונותן לעצמו סוף סוף להביע רגשי אהבה במקום זעם... ולפי אחרים יעקב הוא הבוכה ולאחר בכיו אומר  "...אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי" (בר' מו/ל).

רק שרדתי כי ציפיתי לראותך. אמירה הממיסה, אם עוד היה, כל שריד של כעס מליבו של יוסף. יעקב שאף הוא עבר התמודדות לא קלה כל שנות הפרידה מבנו יכול סוף סוף להביע את אהבתו הכנה.

משהו השתנה בליבם של כולם. עתה כשמוכנים לכבד, לאהוב לקבל את השני יש סיכוי שהמשפחה תחיי שוב ביחד.