בספר שמות, לעומת בראשית, עוברים אנו לסיפורו של העם, של הקיבוץ הלאומי השרוי בעבדות. לא כבר משפחה מצומצמת אלא עם שגדל והתעצם "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד..." (שמות א/ז).
לעומת הפתיחה המפרטת את השמות של בני המשפחה העברית, הולכת העלילה ומתמקדת בקולקטיב.
בתחילת הסאגה הלאומית הזאת בולטות מספר דמויות נשיות שאינן שייכות לאותו עם של עבדים. דמויות נוכריות אלו כולן נשים, עובדה שעליה יש גם לתת את הדעת.
"ויאמר מלך מצרים למילדת העברית אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה: ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אתו ואם בת היא וחיה" ( שמות א/טו-טז).
רוב הפרשנות מזהה את פועה ושפרה עם יוכבד ומרים, או עם יוכבד ואלישבע בעקבות הגמרה בסוטה יא: "רב ושמואל חד אמר אשה ובתה וחד אמר כלה וחמותה מ"ד אשה ובתה יוכבד ומרים ומ"ד כלה וחמותה יוכבד ואלישבע "
אך גם מסורת אחרת נשתמרה בפרשנות, וכפי שמאירה את עינינו נחמה ליבוביץ כבר פילון ויוסף בן מתתיהו [יוספוס פלאביוס] הכירו מסורת לפיה המיילדות היו מצריות, כלומר הן היו מילדות של העבריות או מילדות את העבריות, והן בעצמן מצריות.
"...והמלך פחד...וציוה ... להשליך היאורה ולהרוג כל זכר שיולד לבני ישראל. ופקד שמיילדות מצריות תשגחנה בשעת חבליהן על נשי העברים ותפקודנה על לידותיהן. עליהן הייתה מוטלת החובה, לפי פקודת המלך, להיות המיילדות, הואיל ונדמה שהן לא תעבורנה על החלטת המלך מחמת היותם בנות עמו" (ראה יוסף בן מתתיהו, קדמוניות ספר שני 9,ב, המובא בנ.ליבוביץ, עיונים לספר שמות, עמ' 31).
כנתינות מצריות אמורות לציית לדבר מלכם, ומכאן גדולתן. הן ה"זרות" לעמנו מוכנות לסכן את עצמן, כפי שעשו זאת נשים וגברים אחרים בתקופות אחרות, על מנת להציל ילדים יהודים ולפעול על פי צוו מצפונם. "ותיראן המיילדת את הא-להים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" (שמות א/יז).
העובדה שבסוף הפרק קוראים אנו "ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון" (שמות א/כב) מחזקת את התחושה שמדובר בגזריה שהוא ציפה שהמיילדות המצריות יוציאו לפועל ומשלא נעשה, הרחיב וצווה על העם המצרי כולו. קל יותר לפעול מתוך אנונימיות של ההמון. קל יותר לבצע פוגרום, מאשר להתמודד אחד על אחד. פועה ושפרה הן לא אנונימיות, הן לוקחות אחריות, יש בהן יראת אלוקים ויש להן שם.
הצו הכללי מאפשר לטשטש את האני, להסיר את הגבולות, לצור אזור אפור של "מילואי פקודה". כך כותב הרש"ר הירש "...ואכן, ספק רב אם שליט המוסר פקודת דמים מסוג זה למספר אנשים ידועים, רשאי לצפות לביצועה. רגש אנושי... היה מתקומם נגד הוצאה לפועל, ובכל מקום רוצחי תינוקות ממונים אלה, זעם העם כולו היה מוקיעם וסולקם. אבל באותה מידה אין להניח כי לא יימצאו בקרב העם כולו נבלים שינצלו את רצון המלך ופקודתו, כדי להוציא את תאוותם השטנית על תינוקות תמימים. לפיכך התיר את דמם של ילדי היהודים, וביתר בטחון ציפה מעתה למילוי פקודתו, שכן לא יובש בזאת ריחם של אנשים ידועים".
ומהמיילדות הישר לבת פרעה, שאף היא מורדת נגד פקודת אביה המלך. היא מוסיפה למרדה היבט אישי לחלוטין, לא רק שאינה מצייתת למלך, מורדת באביה. שמא נגיד שבכך שמודבר בבת המלך הסתכנה פחות? לא ברור כלל וכלל. שהרי היא לא רק מצילה את משה אלא גם מגדלת אותו בארמון. לגדל ילד בארמון נגד צו המלך איננו מעשה שובבות של נסיכה מפונקת. גם כאן צו המצפון (והנשיות) גובר על צו המלך. היא מגדלת אותו ואף נותנת לו שם, הוא לה לבן "ויגדל הילד ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו" (שמות ב/י). אומר הרש"ר הירש "לא 'משוי', מי שנמשה מן המים, קראה את שמו, אלא 'משה'. המציל מן המים. אולי בא זה לרמוז על מגמת החינוך, שהעניקה הנסיכה לבן המאומץ, והרושם הענק שעיצב את אופיו משחר ילדותו. במתן שם זה בקשה לומר: אל ישכח כל ימי חלדו, שהושלך אל המים, ונמשה מתוכם על ידי. על כן יהיה כל ימיו בעל לב רך, וקשוב לייסורי הזולת, ויהיה נכון תמיד להיות מושיע בעת צרה, להיות 'מושה'. ועוד, שמו העברי יעלה על ליבו תמיד את מוצאו". בת המלך לפי גישה זו, פטורה משנאת זרים, וברוכה באהבה וכבוד לשונה. לא רק מאמצת את הילד, גם שומרת על זהותו. מוכנה להכיר בשונות של האחר ולכבדה.
גם בבת פרעה, נראה, פועמת אותה ידיעה אשר גם האחר הוא אדם ונברא בצלם.
אומרת נחמה ליבוביץ "...כי יחס זה אל הזר, אל חסר הכוח ונטול החסות, הוא אבן הבוחן אם יש יראת אלוקים בלב או אין... יש לתת את הדעת על כך שהתורה מראה לנו בתוך ים של רשע ועריצות... כיצד יכול הפרט לעמוד נגד הרשעות, ולהתקומם לפקודה, לא לציית לה, ולא לגול מעל עצמו את אשמת הרצח באמרו: קבלתי פקודה ממלכי. ואין צדיקות ורשעות תוצאה של השתייכות לאומית או גזעית..." (שם, עמ' 33).
אם כך, אל לנו לשכוח שבהיותנו חופשיים ולא מיעוט נרדף, חלה עלינו אותה חובה מוסרית, אותה יראת אלוקים האמורה להיות מצפן להתנהגותנו כלפי הזר והשונה, וכלפי כבוד החיים שלו.
שבת שלום,
אתל ברילקה
מרצה, מנחה ומאמנת אישית
0507830151
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה