נקודת השיא של הדרמה במשפחת יעקב ואולי עיקר העניין, נפרשת לנגד עיננו. כל בני המשפחה, מגיעים לאחר עבודה פנימית לא פשוטה לשינוי משמעותי בהתנהגותם, לתיקון, התעלות על יצר האגו והשנאה, ולאפשרות של אמפטיה עם הזולת.
כשיוסף מתוודע לאחים הוא שואל שאלה החוזרת בדרכים שונות משך המפגש שלהם: האם אבי יעקב בחיים? וכך לשונו "... אני יוסף, העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות..." (בר' מה/ג). התבטאות המעוררת פליאה. איזה מן משפט הוא "אני יוסף העוד אבי חי"?
יוסף יודע שאביו חי, עוד בפגישה הראשונה עם האחים אמרו לו "...שנים עשר עבדיך אחים אנחנו... והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו" (בר' מב/יג) וכששאל יוסף "השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי?", האחים ענו: "שלום לעבדך לאבינו עודנו חי" (בר' מג/,כז-כח).
וגם כשיהודה מדבר אל ליבו של יוסף מזכיר את העובדה שאביו חי "יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן", (בר' מד/כ). ועוד הוסיף "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי פן אראה ברעה אשר ימצא את אבי" (בר' מד/לד).
נוכחותו של יעקב ברורה, אם כן נראה ששאלת יוסף מכוונת למשהו אחר מאשר לקבלת מידע.
הפרשנים פתחו לפנינו דרכי עיון שונים אל הפסוק ואל החיים. בעל התולדות יצחק מציין "...עם אומרו אני יוסף אמר העוד אבי חי, לומר אפילו עשו הרשע לא אמר להרוג לאחיו עד שימות יצחק אביו...[בר' כז/מא]... וכל שכן אני בעוד אבי חי, וכשנבהלו חשב יוסף אולי חושבים אחי שזה שאני אומר שאינו אמת אלא תחבולה אחרת כמו מרגלים אתם, לזה אמר גשו נא אלי..." : (תולדות יצחק בר' מה/ג).
המילים "העוד אבי חי" באות לסמן איזה שהוא חיץ בין שני חלקי ההתוועדות, שלא יחששו האחים שברצונו להרוג אותם, לפחות לא כל עוד האבא יעקב חי! לא ממש צדקנות לשמע אלא טקטיקה מחושבת.
הרב אפשטיין (1860-1942) בספרו תורה תמימה מוסיף "...יש לכוון טעם השאלה העוד אבי חי, כי אחרי שראה שכחשו לו במציאות שלו [של יוסף] שאמרו עליו שהוא מת ... שוב לא היה בטוח למה שאמרו עד כה שאביהם עודנו חי, שאולי היה להם טעם גם בזה, אולי כדי שיעורר יוסף רחמים על זקנתו או טעם אחר, ולכן עתה בהתוודעו שאלם עליו שיגידו האמת" (שם, הערות בר' מה, א).
יוסף יודע שאנשים מסוגלים לשקר שקרים נוראיים כפי שהאחים שקרו ליעקב בדבר היעלמות שלו עצמו, ואיננו בטוח שהשינוי יתרחש כבר בליבם של האחים, שמא הם משקרים לו מכל סיבה שהיא ולא אומרים לו אמת. הוא מוכן לדבר אתם גלויות, דברים היוצאים מהלב אך לפני זה רוצה להיות בטוח שעומדים לפניו אנשים כנים ושלמים.
כיוון נוסף מציג לפנינו ספורנו באומרו "העוד אבי חי. אי אפשר שלא מת מדאגתו עלי". ונתן להבין זאת כשאלה אך גם בסימן קריאה כפי שמפרשים חלק מפרשני ספורנו (ראה: הערות יהודה קופרמן על פסוק זה). כלומר לשון של תמיהה על עצם העובדה שיעקב למרות היגון והכאב עדיין חיי. שמא שמץ של כעס מובלע באמירה זו?
"... ולכן יש לומר דמה שאמר העוד אבי חי הוא כמתמיה ואומר, האמנם היה בו כח לסבול משא יגונו וצערו מאבודתי עד שעוד חי הוא..." אומר בעל התורה תמימה ונראה שלפי דבריו אלה גם הדברים שיכריעו את לבם של האחים.
נקודה זו מעלה לפנינו מימד פסיכולוגי נוסף. הבן שנמכר על יד האחים, קצת כועס, קצת נדהם על כך שהחיים של אביו המשיכו כמות שהם למרות האובדן, ולמרות הסבל והטראומה שהוא בעצמו סבל. איך יתכן? הרי על בנימין עצמו אומר לו יהודה: "...ועתה כבאי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו: והיה כראותו כי אין הנער ומת והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאלה... כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" (בר' מד/כט-לד).
אם ברור שהוא ימות מיגון עכשיו, איך לא מת מיגון אז? אפשר לדמיין את יוסף ממורמר וכועס.
אך יש לשים לב שההתוועדות של יוסף באה דווקא לאחר ששומע את דבריו של יהודה. הטיעון של יהודה מבוסס על אהבה ועל אחריות ולאור אלו נפתח לבו של יוסף. נראה שעתה הגיע הזמן של כולם לפשוט את בגדי התחבולה והמניפולציה, הכעס, השנאה, והקנאה ולהתחבר לעמקי הנפש, להיות אמיתיים וכנים. לפתוח, את ליבם לאהבה, לקבלת השוני שביניהם, לפנות מקום אחד לשני בתוך המשפחה.
יוסף בוכה ובבכיו מביא פורקן לנפשו. במפגש עם אביו נאמר "ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד" (בר' מו/כט). על פי חלק מהמפרשים יוסף בוכה על צווארו של אביו כבן הכמהה לחיבוק האבהי ונותן לעצמו סוף סוף להביע רגשי אהבה במקום זעם... ולפי אחרים יעקב הוא הבוכה ולאחר בכיו אומר "...אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי" (בר' מו/ל).
רק שרדתי כי ציפיתי לראותך. אמירה הממיסה, אם עוד היה, כל שריד של כעס מליבו של יוסף. יעקב שאף הוא עבר התמודדות לא קלה כל שנות הפרידה מבנו יכול סוף סוף להביע את אהבתו הכנה.
משהו השתנה בליבם של כולם. עתה כשמוכנים לכבד, לאהוב לקבל את השני יש סיכוי שהמשפחה תחיי שוב ביחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה