פרשת העקדה הסוגרת את פרשת וירא פותחת עולם ומלואו ונתפסת בתודעתנו עד היום כאירוע מכונן של האומה.
"ויהי אחר הדברים האלה והא-להים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעלה..." (בראשית כב/א-ב ).
ספרות ענפה ביותר נכתבה סביב פסוקים אלו שמעוררים אותנו לחשיבה עמוקה על דרכנו האמונית.
מהו אותו ניסיון? מה משמעות הציווי?
ציווי פירושו אפשרות, בחירה. אברהם לא שומע את מה שעתיד להתרחש באורקל, לא מדובר בעתיד שלא ניתן להתחמק ממנו. אברהם מקבל ציווי[1]. וכך הרמב"ן על הפסוק "ענין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא "נסיון" מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל...".
הרמב"ן מבהיר את השאלה הנצחית, שהרי ברור שה' לא זקוק לניסיונו של האדם, אלא הניסיון הוא עבור המנוסה שיגלה בעצמו את כוחותיו, את גבולותיו.
אברהם יודע שהוא מאמין, אברהם יודע שהוא נכנע לרצון ה' לא בפעם הראשונה. אבל האם הוא יודע מה גבולות אמונתו? עד היכן הוא מסוגל להגיע?
מדרש בראשית רבה מציין "ויאמר אל תשלח ידך... אמר לו (אברהם): אחנקנו. אמר לו אל תשלח ידך אל הנער. א"ל אוציא ממנו טפת דם. אמר לו: אל תעש לו מאומה, אל תעש לו מומה (מום)" (בראשית רבה נו, ז).
וגרסה דומה ברש"י: "אל תשלח - לשחוט, אמר לו: אם כן לחינם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם. אמר לו: אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום".
אברהם המאמין מוצג ע"י המדרש כמי שלא יכול לרסן את הלהט הדתי שבו, כי הוא קנאי לדבר ה'. מלאך ה' עוצר בעדו. מרסן. וייתכן שאף מסביר ע"י כך שה' לא מעוניין בהקרבת אדם. הקרבת אדם אינה דבר חריג. גם אז וגם היום, מקריבים הורים את בניהם ובנותיהם למען רעיונות מרעיונות שונים ובדרכים שונות.
אברהם ילמד זאת רק לאחר הניסיון שכשלעצמו יש בו מידת מה של עינוי עבורו. הדרישה הטוטאלית, ללא פשרות, מביאה אותו מתוך בחירה אל קצה ההומאניות שלו ומראה לו את הצד שממנו יש להיזהר.
האם נוכל לתאר לעצמנו איזו רגשות ליוו את אברהם באותו רגע? "אמר רבי אבא: אמר לו אברהם (לה') אפרש לפניך את שיחתי: אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע", וחזרת ואמרת "קח נא את בנך", עכשיו אתה אומר לי: "אל תשלח ידך אל הנער". אמר לו הקב"ה (תהלים פט לה) לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח, מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה אחתיה ]העלת אותו, תוריד אותו, תניח אותו[". (רש"י, שם).
אם ה' לא זקוק לניסיון אזי איך ניתן להסביר את תגובתו: "...כי עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (בראשית כב/יב).
האם באמת רק עכשיו ה' יודע? תשובות רבות נתנו לשאלה הזו, שהרי אם מדובר בבחירה חופשית יש כאן דיאלוג בין אברהם לה', כאילו ה' מגיב למעשיו של אברהם ובשפת המדרש מוסבר העניין באופן ציורי "מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חבתי אצלך, יש לי פתחון פה עכשיו שרואים כי ירא א-להים אתה" (רש"י שם).
והרמב"ן מחדד "מתחילה היתה יראתו בכח, לא יצא לפועל במעשה הגדול הזה, ועתה נודעה במעשה, והיה זכותו שלם, ותהי משכורתו שלימה מעם ה' אלהי ישראל" עם זאת, נראה שהצורך בהוצאה לפועל הנו של האדם. האדם צריך לפעול בעולם כדי לדעת את עצמו. הוא אינו יכול להכיר את עצמו רק בתיאוריה אלא חייב להכיר גם את הצד המעשי.
לא-ל אין צרכים. פעולותיו מכוונות לאדם ולצרכיו של האדם "ודע כי ה' צדיק יבחן" (תהלים יא/ה), כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בניסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה" (רמב"ן, שם).
הניסיון הנידון הוא בעמידה בציווי הכפול, ללכת להר מוריה, אך גם, ולא פחות חשוב, לציית לעצירה.
שניהם ציווים באותה מידה. על שניהם אברהם עונה מתוך בחירה חופשית. שניהם יביאו אותו להכרה עצמית עמוקה ורבת מימדים. עכשיו הוא, האיש המכיר את עצמו, מסוגל להנהיג ולהפוך לסמל לדורות. עכשיו הוא מסוגל להפוך לדגל שניתן להרימו ולצעוד לאורו. כלשון הזוהר "...הקב"ה מדקדק עם הצדיקים...ומפני כך בוחן אותם, לא בשבילו, שהרי הוא יודע היצר וחוזק האמונה שלהם, אלא כדי להרים ראשם בשבילם. כמו כן עשה לו לאברהם... מה זה ניסה, הרמת נס כמו שאתה אומר הרימו נס שאו נס, הרים הדגל שלו בכל העולם ואף על פי שהרי נאמר, מפני זה הקב"ה הרים דגל אברהם בעיני הכל...". (הזוהר, פרשת תולדות עמ' רס, מהדורה מתורגמת "יריד הספרים").
שבת שלום!
אתל ברילקה
מרצה, מנחה ומאמנת אישית
[1] מרדכי רוטנברג ב"מבוא לפסיכולוגיה של הצמצום", פרק ב' מביא השוואה מעניינת בין סיפור אדיפוס היווני לבין פרשת העקדה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה