כהמשך לפרשה הקודמת ממשיכה התורה ומפרטת את הדינים הקשורים לטומאה בכלל ואת תורת המצורע בפרט. בין כל ההנחיות מופיע הפסוק המכריע "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג/מה). הדרכה אשר כוללת מספר היבטים ושלבים, בגדיו יהיו פרומים, ראשו פרוע, בדומה לאיש המתאבל. אך שלא כאיש המתאבל מצווה מצד אחד המצורע לשמור על פיו סגור, אטום, ומצד שני להזהיר את הבריות על עצם מצבו על ידי הקריאה "טמא טמא".
יש באקט זה של הכרזה אחד מהקשיים הפסיכולוגיים הכבירים של האדם, שהרי די קשה כשלעצמו להתמודד עם עובדת הטומאה ויתר על כן להכריז עליה בריש גלי. רש"י אומר דבר שכביכול מובן מאליו: "משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו". מובן ופשוט, אך קשה לביצוע. המצורע הביא על עצמו את המחלה ע"י התנהגותו החברתית. הוא אשר בלשונו ודיבורו טימאה את האחרים, צריך להכריז באותו פה ולשון על טומאתו שלו. יש במידה זו הזהרה היות והוא מסכן את הציבור העלול להידבק. אך באותה מידה יש בזה פעולה (ולא רק סמלית) של הכרה עצמית, לא בהכרח הכהה על חטא וחרטה אבל כן השלב הראשון והקשה ביותר אולי של הכרה, לא רק פנימה, אלא החוצה. היום רגילים לדבר על "נוכחות" המילים. אכן, יש באמירה מתן נוכחות, תוקף, עדות למעשה. יש הכרה עצמית של "כן, אני מצורע, תתרחק ממני". אומר האבן עזרא בעניין הלבוש הדומה לאבל "והטעם, שיתאבל על רוע מעשיו, כי בעבור מעשיו בא לו זה הנגע... וטמא פעמים, שיאמר כן תמיד בעברו במסילה שיש שם ישוב, שישמרו בני אדם ולא יגעו בו".
פירושו של ר' מנחם מנדל מרימנוב מאיר את הנושא באור אחר על פי אותה גישה שכבר מצאנו בגמרה בקידושין ע ע"א. על פיה "כל הפוסל במומו פוסל": "... יש ליתן טוב טעם ודעת למה ניתן עונש צרעת על לשון הרע כדי שיהא מידה כנגד מידה, לפי שכל המדבר לשון הרע על חבירו בודאי הוא סר מדרך הענווה שאמרו חז"ל "מאד מאד הוי שפל רוח" (אבות ד, ד) "בפני כל אדם" (שם, י), היינו שצריך להרחיק מן גסות רוח מכל וכל עד קצה אחרון ולעולם יהא מן הנעלבים ואינם עולבים... שהמדבר לשון הרע הוא החוטא שכל הפוסל במומו פוסל והמום שבו אומר לחבירו, אבל הנעלב הוא זך ונקי מכל אשמה ורשע... או יש לומר לפי שכל המדבר לשון הרע על חבירו בודאי נראה בעיניו שהוא זך ונקי מכל עוון ואין בו שום שמץ דופי כי אם היה יודע את נגעו ומכאובו לא היה יכול לדבר על חבירו. ואינו נותן את לבו להתוודות ולשוב על חטאיו, לכך הקב"ה מביא עליו צרעת בגופו כדי שיחזור בתשובה ויפשפש במעשיו ויאמר בודאי הקב"ה משלם לי מידה כנגד מידה כמו שעשיתי בעונותי נגעים בנפשי כך הוא מביא נגעים על גופי ויתעורר לבבו ושב ורפא לו. (שפתי צדיקים במדבר פרשת בהעלותך ד"ה בפסוק ויפן).
מרוב התעסקות עם בעייתו של האחר, אין האדם מתמודד עם ענייניו הוא, הוא משליך על השני את מגרעותיו. "כל הפוסל במומו פוסל" גם במובן של השלכה החוצה במקום התמודדות פנימה. השקט והריחוק עליו מצווה המצורע יתכן ובאים לסייע לו גם בהתבוננות הפנימית לה הוא נזקק.
אומר הכלי יקר על הפסוק: "...על כן אמר כאן על הצרוע שנלקה בצרעת על שסיפר לשון הרע לפגום הבריות, וקבלת חז"ל שכל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע ע"א) לכך נאמר אשר בו הנגע, כי בו נמצא בעצם וראשונה כל נגע וקלון שרצה לפגום בו את חבירו... ".
משימתו של המצורע קשה, הוא צריך להבין שהוא הביא את זה על עצמו דרך התנהגותו. משימתנו עוד יותר קשה שאין לנו את הסימן החיצוני בעור המצביע על הפגם ההתנהגותי. במציאות כזו יתכן והעיקרון של "כל הפוסל במומו פוסל" יכול להוות מורה דרך להבנה האישית של הנפש אם נזכור שכל פעם שאנו פוסלים משהו במישהו אחר, יש בזה מידה רבה של השתקפות נפשנו אנו. השני הוא לנו למראה שאנו לא תמיד רוצים לראות.
שבת שלום!
אתל ברילקה
מרצה, מנחה ומאמנת אישית
ethel@actcom.co.il
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה