האתגר ההורי

פרשת קדושים מזמינה אותנו לעיון מחודש בחלק רב ממצוות התורה. "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה’ א-להיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה’ א-להיכם" (ויקרא יט/א-ג). מפסוקים אלה ניתן ללמוד: 1-  בנוסף לדיבר "כבד את אביך ואת אמך..."  (שמות כ/ט) ישנה מצוות "יראת הורים". 2- ש"כיבוד אב ואם לכבודו של מקום" כמו שנאמר (במשלי ג/ט) "כבד את ה' מהונך" (ב”מ לב.)  ג- ש"אתה ואביך ואמך חייבים בכבודי מאני ה' דריש ליה" כלשון רש"י על הגמרא "שאין  כבוד אב ואם דוחה שבת... כי כולכם חייבין בכבודי" [יבמות ה:].

על העיקרון השלישי דנו חכמנו ארוכות הן בגלל סמיכות הפסוקים והן בגלל חשיבות העניין. כבוד הורים לא דוחה שבת ובהשלכה, איננו דוחה מצוות כלל. לא מדובר בכבוד בכל מחיר. ישנו עיקרון עליון אליו מחויבים גם ההורים. דרישה  לפעול נגד ה' והמוסר האלוקי, איננה מחייבת ציות מצד הבנים. נראה שתזכורת זו מכוונת דווקא להורים. על ההורה לזכור שיש סמכות עליונה. יש תורה. מוסר.  ערכים. חוק. יש דרישות שעליו בתור מבוגר למלא על מנת לזכות לכבוד צאצאיו.

התבוננות על הנושא בהקשר של דורנו המתמודד עם אתגרים רבים בחינוך ילידיו, מצביעה על תופעה פרדוקסאלית: מצד אחד, הורים רבים שוכחים שהפעלת סמכותם איננה בלתי מוגבלת, ושעליהם להתנהג כלפי ילדיהם במדרגה מוסרית-ערכית, כך רווחים לדאבוננו, הדיווחים על התעללויות בילדים בחיק המשפחה ומהצד שני, הורים הנרתעים מהפעלת סמכות, במעין ניסיון להיות "מקובלים", ו"אוהבים" ע"י בניהם תוך וויתור על כל סמכות הורית.

ספר החינוך מסביר:  "לירא מהאבות, כלומר שיתנהג האדם עם אמו ואביו הנהגה שאדם נוהג עם מי שיירא ממנו...  אי זהו מורא, לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא סותר את דבריו" (מצוה ריב נ). שלוש דברים פשוטים. הנהגה זאת מדריכה את ההורה לשים גבולות מאוד ברורים. האם אנו מרשים לילדינו לקטוע אותנו כל זמן שאנו מדברים עם משהו אחר? האם נתן לסיים שיחת טלפון בלי שהילדים ידרשו את תשומת ליבנו בדיוק באותו רגע? האם ברור לילדינו מי יושב/ת בראש השולחן?

ההנחיה על מקום הישיבה וצורת הדיבור מזכירה לנו שתפקידם של ההורים לחנך. ילד שאינו לומד לדבר בתורו, שסותר את דברי הוריו, סיכויו רבים יותר לגדול לילד מתחצף. קביעת מקום ישיבה סביב השולחן, ממשי וסמלי, הינה אמירה של סדר והיררכיה: יש מקום בשולחן, יש סמכות בבית, יש מותר ויש אסור. יש מרחבים משותפים בבית ויש מרחבים פרטיים. חדר ההורים איננו מחסן צעצועים, הוא חדרם של שני מבוגרים הזקוקים לפרטיות. הורה שמכבד את המרחב שלו ושם גבול, מסוגל יותר לכבד את המרחב של בניו ובנותיו.

"... מה שאמרו ז"ל [קידושין ל"א ע"א] עד היכן מוראת אב ואם, שאפילו הכוהו וירקו בפניו לא יכלים אותן, ואף על פי כן ציוו חכמים לבל יכה אדם בנו הגדול, לפי שיש בדבר משום ולפני עור לא תיתן מכשול (ויקרא יט/יד) ומנדין על כך". (ספר החינוך).  גם אם בדורות קודמים היו המכות אמצעי חינוכי מקובל הזהירו חכמנו שלא להשתמש בהן בטענה של "לפני עיוור על תיתן מכשול", שלא תגרום התנהגות ההורים להכשלת הבנים בקיום מצוות "כבד את אביך ואת אמך". בדורנו יתכן ויש להזהיר אף דווקא מהכיוון השני, הפיכת ההורה לידיד, חבר, "סחבק" עם ילדיו עלולה להביא להכשלת הבנים בקיום ציווי הכבוד, שהרי למערכת יחסים חברית כללים אחרים. קביעת גבול איננה הפעלת אגו, קביעת גבול מלמדת את הילד ריסון עצמי, דחיית סיפוק ועל יד כך מאפשרת לו גדילה והתפתחות בטוחה. הוא הילד, ויודע שיש מבוגר שצריך להדריך אותו. לימוד הכללים מעודד את הדיאלוג בין הורים לילדים כשכל אחד יודע מה מקומו.

בפרק ג' במשלי למדנו "בני! תורתי אל תשכח ומצוותי יצור לבך. כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך", כשמתייחסים לבן כאדם, קשה לשכוח את המצוות אשר על הלב.

חינוך אידיאלי בא כ"מוסר השכל" (משלי א/ג), תוכחה הבאה בדרך השכל וההבנה, ולא ע"י עונשים. יש בחינוך דרך הדוגמא האישית וקביעת הנורמות משום "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה" (משלי יז/י). תּוכחה המוכיחה תעורר פחד ומורא בלב איש מבין ותשפיע עליו יותר ממאה מכות.  

"חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (כב/ו). על פי הדרך הראויה להיות דרכו. רש"י מסביר שהיא "דרך שכל ימיו יהא מתנהג בו", והמאירי מוסיף: "הרגילהו לעשות כפי טבעו ורצונו... ודע כי אם תעשה כן, גם בעת זקנה לא יסור ממנה".  האתגר ההורי להבין את דרכו המיוחדת של הנער, לפעול בהתאם לטבעו, תוך הפעלת סמכות שגם היא מוגדרת ומוגבלת ע"י סמכות ה'. 

רגע לפני עריכת שולחן הסדר

השבת שלפני פסח נקראת השבת הגדול. הסברים רבים נתנו על מקור שם זה וביניהם מצאנו "אותה שבת של שנת יציאת מצרים, הייתה בי' בניסן, בה נצטוו ישראל לקחת 'שה לבית אבות', להקריב את אליל מצרים, וראו המצרים ושאלום, והשיבו להם: לשוחטו לשם הפסח במצות ה'. והיו שיניהם של המצרים קהות ומעיהן מתחתכות על ששוחטים את אלוהיהם, ורצו להינקם ולא יכלו. ונעשו לישראל הרבה נסים באותה שבת, לפיכך נקראת שבת הגדול". (מחזור ויטרי רנט, סידור רש"י שנב, כל בו מז, ועוד).

במקור אחר אנו מתוודעים  "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" (שמות, ב/יא)- מהו "וירא"? שהיה רואה בסבלותם ובוכה… והיה נותן על כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם… דבר אחר: "וירא בסבלותם" – ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים. אמר לו: "לך ועשה להן כמו שתאמר". הלך משה ותיקן להם את יום השבת לנוח".  (שמות רבה, פרשה א, סימן כז-כח). ועוד מצאנו הסברים מהסברים שונים הקושרים בין השבת לבין הגאולה ממצרים.

בשבת הגדול אנו קוראים הפטרה מיוחדת, הבאה להכניסנו לאווירת הגאולה, אותה נציין בעוד מספר ימים ממש. ויש הטוענים שמכאן גם שמה של השבת "הנה אנכי שלח לכם את אליה... לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג).

בימים אלו הקודמים לחג, בהם כולנו עסוקים בהכנות מן הכנות רבות ונשות ישראל טורחות על ניקיון הבית, הקניות, בחירת התפריטים, הבישולים וכו',  מן הראוי לעצור לרגע ולתת את הדעת על ענייני הגאולה ולזכור את המדרש הידוע על פועלן של נשות העבדים במצרים "...בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן, וסכות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים...(סוטה י"א:). על בסיס יוזמה זו אשר זיכה את העם באפשרות המשכו,  הסבירו חלק מהפרשנים וביניהם רש"י את חיוב הנשים בארבעה הכוסות של ליל הסדר. כאן, כמו בחיוב הנשים לנרות חנוכה וקריאת המגילה בפורים, מתבססת הפסיקה על שיתופם של הנשים בנס לפי הגישה המינימליסטית ועל פעילותן של הנשים לפי הגישה המדגישה את העשייה הנשית דווקא בהקשרים הנידונים."ואמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בארבעה כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס" (פסחים קח. וראה:  מגילה ד.ושבת כג.

מעבר לארבעת הכוסות שבהן נשים מחויבות קיים דיון בעניין ההסבה. שהרי "בלילה הזה כולנו מסובים".  כולנו? האם ההסבה כוללת גם את הנשים? בבתים רבים נהוג שההסבה נעשית רק על ידי הגברים במשפחה. ומניין נהג זה?

בהקשר זה אנו קוראים  "אשה אצל בעלה - לא בעיא [=אינה חייבת ב]הסיבה, ואם אשה חשובה היא - צריכה הסיבה" (פסחים קח.).  מסביר הרשב"ם שהאישה הנשואה פטורה מהסבה מפני ש"אֵימת בעלה עליה", רב אחא גאון מצדו מדגיש שאין דרכן של הנשים למזוג יין ולהסב ורבנו מנוח בן יעקב מרבונה בפירושו לרמב"ם כותב: "אינה צריכה הסיבה, לפי שהיא טרודה בתיקון המאכל והכנתו".  כך או כך יוצא לפי זה שמעמדן של נשים בליל ציון חג חירות מזכיר דווקא את אפלייתן לרעה. אלא שכבר בטור ובשולחן ערוך מוצאים אנו הערה מתקנת:  "אשה אינה צריכה הסיבה אלא א"כ היא חשובה. הגה: וכל הנשים שלנו מיקרי חשובות (מרדכי ריש פ' ע"פ ורבינו ירוחם), אך לא נהגו להסב כי סמכו על דברי ראבי"ה דכתב דבזמן הזה אין להסב" (שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעב סעיף ד).

יוצא שמצד מעמדן של נשים בזמנו של המחבר (ועוד יותר בזמננו) מן הראוי שנשים תסבנה, אלא שבמקומות שלא נהגו להסב בכלל כגון אשכנז, תסתפק גם האיש וגם האישה בהטיה בלבד. (ראה ט"ז אורח חיים סימן תעב ס"ק ג).

יתכן והדיון ההלכתי על מקומן של נשים בשולחן הסדר צריך להביא אותנו למחשבה  מחודשת על מהותו של החג בו האדם יושב על שולחנו כבן חוריi ולא כעבד לספר ביציאת מצרים, להודות ולהלל את ה' על הנס הגדול. באותו יום, באותו שולחן ניתן לנשות ישראל את מקומן הראוי כשותפות לנס ונדאג לכך שבסיפור יציאת מצרים יהיה לנשים חלק חשוב ומרכזי.

שבת שלום וחג כשר ושמח!

ethel@actcom.co.il

0507830151 

כל הפוסל במומו פוסל

כהמשך לפרשה הקודמת ממשיכה התורה ומפרטת את הדינים הקשורים לטומאה בכלל ואת תורת המצורע בפרט. בין כל ההנחיות מופיע הפסוק המכריע "והצרוע  אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג/מה). הדרכה אשר כוללת מספר היבטים ושלבים, בגדיו יהיו פרומים, ראשו פרוע, בדומה לאיש המתאבל. אך שלא כאיש המתאבל מצווה מצד אחד המצורע לשמור על פיו סגור, אטום, ומצד שני להזהיר את הבריות על עצם מצבו על ידי הקריאה "טמא טמא".

יש באקט זה של הכרזה אחד מהקשיים הפסיכולוגיים הכבירים של האדם, שהרי די קשה כשלעצמו להתמודד עם עובדת הטומאה ויתר על כן להכריז עליה בריש גלי. רש"י אומר דבר שכביכול מובן מאליו: "משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו". מובן ופשוט, אך קשה לביצוע. המצורע הביא על עצמו את המחלה ע"י התנהגותו החברתית. הוא אשר בלשונו ודיבורו טימאה את האחרים, צריך להכריז באותו פה ולשון על טומאתו שלו. יש במידה זו הזהרה היות והוא מסכן את הציבור העלול להידבק. אך באותה מידה יש בזה פעולה (ולא רק סמלית) של הכרה עצמית, לא בהכרח הכהה על חטא וחרטה אבל כן השלב הראשון והקשה ביותר אולי של הכרה, לא רק פנימה, אלא החוצה. היום רגילים לדבר על "נוכחות" המילים. אכן, יש באמירה מתן נוכחות, תוקף, עדות למעשה. יש הכרה עצמית של "כן, אני מצורע, תתרחק ממני".  אומר האבן עזרא  בעניין הלבוש הדומה לאבל "והטעם, שיתאבל על רוע מעשיו, כי בעבור מעשיו בא לו זה הנגע...  וטמא פעמים, שיאמר כן תמיד בעברו במסילה שיש שם ישוב, שישמרו בני אדם ולא יגעו בו".  

פירושו של ר' מנחם מנדל מרימנוב מאיר את הנושא באור אחר  על פי אותה גישה שכבר מצאנו בגמרה בקידושין ע ע"א. על פיה "כל הפוסל במומו פוסל":  "... יש ליתן טוב טעם ודעת למה ניתן עונש צרעת על לשון הרע כדי שיהא מידה כנגד מידה, לפי שכל המדבר לשון הרע על חבירו בודאי הוא סר מדרך הענווה שאמרו חז"ל "מאד מאד הוי שפל רוח" (אבות ד, ד) "בפני כל אדם" (שם, י), היינו שצריך להרחיק מן גסות רוח מכל וכל עד קצה אחרון ולעולם יהא מן הנעלבים ואינם עולבים...  שהמדבר לשון הרע הוא החוטא שכל הפוסל במומו פוסל והמום שבו אומר לחבירו, אבל הנעלב הוא זך ונקי מכל אשמה ורשע...   או יש לומר לפי שכל המדבר לשון הרע על חבירו בודאי נראה בעיניו שהוא זך ונקי מכל עוון ואין בו שום שמץ דופי כי אם היה יודע את נגעו ומכאובו לא היה יכול לדבר על חבירו. ואינו נותן את לבו להתוודות ולשוב על חטאיו, לכך הקב"ה מביא עליו צרעת בגופו כדי שיחזור בתשובה ויפשפש במעשיו ויאמר בודאי הקב"ה משלם לי מידה כנגד מידה כמו שעשיתי בעונותי נגעים בנפשי כך הוא מביא נגעים על גופי ויתעורר לבבו ושב ורפא לו. (שפתי צדיקים במדבר פרשת בהעלותך ד"ה בפסוק ויפן).

מרוב התעסקות עם בעייתו של האחר, אין האדם מתמודד עם ענייניו הוא, הוא משליך על השני את מגרעותיו. "כל הפוסל במומו פוסל" גם במובן של השלכה החוצה במקום התמודדות פנימה. השקט והריחוק עליו מצווה המצורע יתכן ובאים לסייע לו גם בהתבוננות הפנימית לה הוא נזקק.

אומר הכלי יקר על הפסוק: "...על כן אמר כאן על הצרוע שנלקה בצרעת על שסיפר לשון הרע לפגום הבריות, וקבלת חז"ל שכל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע ע"א) לכך נאמר אשר בו הנגע, כי בו נמצא בעצם וראשונה כל נגע וקלון שרצה לפגום בו את חבירו... ".  

משימתו של המצורע קשה, הוא צריך להבין שהוא הביא את זה על עצמו דרך התנהגותו. משימתנו עוד יותר קשה שאין לנו את הסימן החיצוני בעור המצביע על הפגם ההתנהגותי. במציאות כזו יתכן והעיקרון של "כל הפוסל במומו פוסל" יכול להוות מורה דרך להבנה האישית של הנפש אם נזכור שכל פעם שאנו פוסלים משהו במישהו אחר, יש בזה מידה רבה של השתקפות נפשנו אנו. השני הוא לנו למראה שאנו לא תמיד רוצים לראות.

שבת שלום!

אתל ברילקה

מרצה, מנחה ומאמנת אישית

ethel@actcom.co.il

על טבע וקדושה

 השבת מזדמנת לנו התרחשות מיוחדת של קריאת פרשת תזריע דווקא בשבת החודש.

"אשה כי תזריע וילדה זכר..." (ויקרא יב/ב). אומר אבן עזרא "אחר שהשלים תורת הטהור והטמא בנאכלין הזכיר טמא אדם, והחל מן האשה היולדת, כי הלידה היא תחלה". פירושו של אבן עזרא מצביע על שני היבטים: היותה של הלידה התחלה חדשה, התחדשות, חיים חדשים מצד אחד והקשר בין האדם לגופו. ענייני טומאה וטהרת האדם נקשרים לנתונים ביולוגים אובייקטיבים, לידה, נידה, זב, זבה וכו' ולא למחשבות, כוונות ורצונות. מצב הטומאה נקבע על פי קריטריונים אובייקטיבים שאינם קשורים לבחירתו של האדם. עם זאת, האפשרות להיטהר נתונה לאקט וולונטרי.

בביטוי "אישה כי תזריע"  בלום כוח היצירה של האדם, "תזריע - תתן זרע, כי היא כמו הארץ" אומר אבן עזרא.  האישה משולה לאדמה וכמוה מצמיחה חיים.  עניין הפוריות ואף ההתעסקות בנתון של זהות הוולד העתידי להיוולד העסיקו את הפרשנים כבר בימי קדם "ורבים אמרו שהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר, על כן וילדה זכר, ועל כן דעת חכמי יון שהזרע לאשה, וזרע הזכר מקפיא, וכל הבן מדם האשה". (אבן עזרא, שם).

מפסוק זה והבאים אחריו אנו לומדים על העובדה המאלפת שאין התורה בורחת מעיסוק בפרטי פרטים של החיים, נהפוך הוא. ענייני קדושה וטהרה שזורים דווקא ברובד הכי ביולוגי, הכי "חייתי" של האדם, ובו האתגר האמיתי. האישה הזאת שזה עתה ילדה נדרשת להיכנס למסלול של הטהרות אשר אט אט יחזיר אותה למסלול החיים החברתיים, המשפחתיים, הזוגיים. למרות חשיבותה של האישה היולדת היא חוזרת למסלול. יש הרגילים  להדגיש את הרחקתה של האישה בטומאתה אך נראה שדווקא מן הפסוק הדבר החשוב הוא תהליך ההיטהרות והחזרה למקדש "ובמלאת ימי  טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעלה ובן יונה או תר לחטאת אל פתח אהל מועד אל הכהן. והקריבו לפני ה' וכפר עליה וטהרה ממקר דמיה זאת תורת הילדת לזכר או לנקבה" (ויקרא יב/ו-ז).  

השבת נקראה גם את פרשת החודש הפותחת במילים "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב/ב). אומר רש"י "החודש הזה- הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי".  כלומר, שני דברים נאמרים פה.  כשהירח נראה כך וכך תדע שמדובר בראש חודש.  דבר שני, תדע שהחודש הזה, חודש האביב, הוא תחילת מינין החודשים.

אומר רש"ר הירש "כשם שה' היפנה מבטו של נח מן האדמה שניתנה לו מחדש, השמימה, הראה לו את קשת הענן ואמר "זאת אות הברית", זאת בריתי עם אדמת אנוש שהוענקה לו למען עתיד חדש  - כך קרא ה' במצרים, על סף עתיד יהודי חדש, למשה ולאהרון. הראה להם את רצועת הכסף של הלבנה המתחדשת ואמר: החדש הזה לכם ראש חדשים. מילולית:תחילה להתחדשויות, והחודש המתחיל עתה בזה – ראשון הוא לכם לחדשי השנה.

שתי מצוות כלולות בפסוק זה:האחת קידוש החודש על פי  ראיית הלבנה בחידושה והשנייה, היות ניסן חודש הגאולה הפותח את סדר חדשי השנה".

כך הלבנה מתחדשת, כפי שהאביב מחדש את הטבע, כפי שהאישה מחדשת מתוכה חיים חדשים. האדם והטבע שניהם חלק מאותה בריאה. עם זאת הם לא חלק מאותה קטגוריה ויש לאדם את היכולת לא רק לחוש את הטבע,  אפילו לא רק לחקור אותו אלא אף לקדש אותו... אך באמיתו של דבר לא הטבע מתקדש אלא הזמן. לא הירח אלא חידושו. לא גוף האישה אלא מחזור החיים והזמן שבמהותה. כך הפוריות, הלידה, ההחשדות נהפכים לחלק מהחיים אך לא לאליל, לכוח עליון, לאוואטר. 

עצם תהליך קידוש החודש הנעשה כפעולה משפטית לכל דבר, עם עדים ובפני בית דין, יתכן ובא ללמדנו על החוט הדק המבדיל בין קידוש הלבנה להפיכתה לכוח אלילי. לא לירח אנו סוגדים, לא את הלבנה אנו עובדים, אלא הירח, האביב והטבע שבנו באים להזכיר לנו שכולם ברואים.

"הן עצם תהליכי קידוש החודש מוציאים מוסד זה מתוך תחום ההודיה לאירוע טבעי-שמימי, ומטביעים עליו חותם מובהק של יחסים אנושיים חברתיים" (רש"ר הירש).

דורנו החווה חיפוש אחר התחדשות רוחנית והנשפט ונזהר תדיר על כביכול התדרדרות לפטישיזם, עבודה זרה, ופולחן טבע, יתכן ויש לו גם את הכוח לזכור שתורתנו רווית התייחסות לאדם, לטבע ולבריאה ולא רק כאל ישויות של פלפול לימודי.

ללא מודעות לטבע שבנו, יתכן ואין מקום למושגים של קדושה והטהרות.

שבת שלום

אתל ברילקה

מרצה, מנחה ומאמנת אישית

0507830151

על מנהיגות ושקיפות

ספר שמות , המסתיים השבוע, מציין את המעבר ממשפחה פרטית, משפחתו של יעקב אבינו, לעם. אותם שבעים נפש שירדו מצרימה, התרבו, שגשגו, דוכאו, יצאו סוף סוף לחופשי, ובחופש זה של המדבר גיבשו את זהותם הלאומית.

כמה גדול המרחק בין "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו"(שמות א/א) לבין " ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ/לד).

עם נטול כל, עם עבדים, דל, ושפל רוח, עובר מטמורפוזה לא פשוטה עד לקבלת התורה, בניית המשכן וחיים שבמרכזם ה'.  מעבר כזה היה יכול להתרחש רק במדבר, הרחק מהציביליזציה השלטת, רחוק מהשפעת פרעה, הרודן הנחשב לאל. עם ישראל איננו מעוניין במרד עבדים פשוט. כאלה היו ויהיו עוד רבות בהיסטוריה וחשיבותן איתן. ההיסטוריה האנושית מלאת מהפכות ששינו שלטון עריץ אחד במשנהו, לא תמיד טוב יותר מהקודם. רודנות הצאר הוחלפה בדיכוי של סטלין, ומסביבנו האדמה בוערת ומוקדם לדעת אם תם עידן הרודנות,או אם היא רק תחליף צבעים ושמות.

עם ישראל יוצא למדבר כי רק שם אפשרית חווית החרות. חירות שפירושה לקיחת אחריות על גורלם מצד אחד, והכרה בכך שהציווי האלוקי הינו מעבר למצב של העדר מרות של אדם אחר עליך, אלא גם בכך שאתה עצמך לא תרצה לשלוט על האחר. הכרה ש"חרות" פירושה הכרה במוסר שאינו פועל מתוך אינטרסים צרים. "עבד ה' הוא לבד חופשי" אומר הריה"ל. עבודת ה' אפשרית רק מתוך בחירה, אחרת איננה עבודה אלא מס שפתיים במקרה הטוב, וכפיה במקרה הפחות טוב.

האומה שעושה את דרכה אל יעודה, לא רק מתקרבת לארץ המובטחת מבחינה גיאוגראפית אלא עליה לעבור תהליך שיקרב אותה ל"ארץ המובטחת" הפנימית. לאותו חזון אלוקי הנראה לעתים קרובות כל כך רחוק מתוך המריבות והטרוניות של היומיום. עם כזה, ברגע כזה, זקוק למנהיג מיוחד. במידה רבה ספר שמות הוא גם סיפורו האישי של משה. מרגע לידתו ועד למותו על פסגת הר נבו. אותו מנהיג שאין כדוגמתו בהיסטוריה, האיש העומד בתווך בין העם לאלוקים. האיש היחיד, ששהה בקרבתו של ה' ובד בבד הוא כולו אנושיות, ארציות, והזדהות עם עמו. איש המסוגל לוותר על גדולתו האישית למען אחיו. ברגע מופלא של רגישות ומנהיגות כאחד מוותר משה על תפארתו האישית "ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אתך לגוי קדוש"  הצעה מפתה, בהחלט "עסקה טובה". אך משה משיב "ויחל משה  את פני ה' אלקיו ויאמר למה ה' יחרה אפך  בעמך...למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג בהרים ולכלתם מעל פני האדמה. שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך". (שמות לב/ח-יד). האיש המבקש רחמים הוא האיש שידע להכות מצרי מתוך הזדהות עם אחיו. אך גם אותו איש שבא לקראת בנות יתרו על שפת הבאר, והתפלל למען רפואת אחותו.

משה, האיש, מכיר את התסכול ואת הבדידות שבמנהיגות מיוחדת זו, אינו מרים ידיים אל מול הדבר שהוא רואה ככמעט בלתי אפשרי. הוא איננו מיסטיקן הזוי וחולמני, הוא אדם המסוגל להתעלות עד למפגש עם ה' ועם זאת, לסיים את בניית המשכן ולתת לעם דין וחשבון מדויק על מה שנעשה. "אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן... (שמות לח/כא-לא).

אומר המדרש: "... משנגמרה מלאכת המשכן, אמר להם בואו ואעשה לפניכם חשבון, נתכנסו כל ישראל עד שהוא יושב ומחשב... ולמה עשה עמהם חשבון? הקב"ה יתברך שמו מאמינו. שנא': (במדבר יב) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. ולמה אמר להם משה: בואו ונעסוק במשכן ונחשב לפניכם? אלא ששמע משה ליצני ישראל מדברים מאחריו. שנאמר: (שמות לג) והיה כבוא משה האהלה, ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה (שם) והביטו אחרי משה.  ומה היו אומרים? ר' יוחנן אמר: אשרי יולדתו של זה! ומה היא רואה בו ? כל ימיו - הקב"ה מדבר עמו. כל ימיו - הוא מושלם להקב"ה! זהו: והביטו אחרי משה. ר' חמא אמר: היו אומרים-  חמי קדל דבריה דעמרם. (ראה עורפו השמן של בן עמרם), וחבירו אומר לו: אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהא עשיר?! כששמע משה כך, א"ל משה: חייכם! נגמר המשכן - אתן לכם חשבון! אמר להם: בואו ונעשה חשבון. הֶוֵי ואלה פקודי המשכן. (מדרש רבה שמות פרשה נא' פסקה ו').

מנהיג אמיתי, שאינו חושש משקיפות.

אתל ברילקה

תרצה, מנחה ומאמנת אישית

0507830151

על מנהיגות ושקיפות - TheMarker Cafe

על מנהיגות ושקיפות - TheMarker Cafe

החלום ושברו

 גם אם מעמד הר סיני - על הברקים, והרעמים שבו - גורם להתפעמות כל פעם מחדש בקוראינו את הפסוקים המתארים אותו, דווקא פרשת חטא העגל ושבירת הלוחות שבעקבותיה נראים כמכונני זהות האומה. משה עולה להר ופוגש את הא-ל וזוכה לדבר עמו, אבל העם למטה מחכה בקוצר סבלנות ומרגיש די לא בטוח בהעדרו של המנהיג.

"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו"(שמות לב/א). הם לא סומכים על חזרתו למרות שבאוזניהם שמעו את קול ה' המדבר עם משה מתוך ההר. התגלות לחוד ומציאות לחוד. 

פער עצום נפער בין מציאותו של משה שם למעלה למציאותו של העם שם למטה.

פער זה אנו רואים גם בהבדל בין הלוחות הראשונים ללוחות השניים. על הראשונים אנו לומדים "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע א-להים" (שמות לא/יח) ועוד "...והלחת מעשה א-להים המה והמכתב מכתב א-להים הוא חרות על הלחת..." (שמות לב/טו-יז).

 את הלוחות הראשונים אותן כתב א-לקים, משה שובר: "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחת וישבר אתם תחת ההר" (שמות לב/יט). במקום הלוחות הראשונים, מקבל העם לוחות שניים, מעשה אדם, אותם כותב משה: "ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים..." (שמות לד/א). "ויפסל שני לחת אבנים כראשנים וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני..." שמות לד/ד). "ויאמר ה' אל משה את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל: ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתב על הלחת את דברי הברית עשרת הדברים" (שמות לד/כז-כח).

הלוחות הראשונים אשר הם מעשה אלוקים לא נמסרו אל העם אלא גרסתם השנייה שהיא מעשה אדם. שיתופו של האדם נראה כהכרחי לאפשרות קיומה של התורה.

במסורת היהודית מזוהים הלוחות הראשונים עם התורה שבכתב, אותו דבר ה' אשר נתן ונשבר ואין אנו יודעים בדיוק מה היה בו. לעומתם הלוחות השניים, אלה שנשתמרו שלמים ושדרכם לימד משה את העם, מזוהים עם התורה שבעל פה, המבטאת את אותו ניסיון אנושי ללמוד, לפרש, להסביר ולחדש, עליו מתבסס קיומו של העם משך הדורות, דרכו נבנתה שרשרת אינסופית של רצף מצד אחד והתחדשות מצד שני: "בלוחות הראשונות לא היו אלא י' הדברות בלבד, עכשיו שנצטערת אני נותן לך הלכות מדרשות ואגדות" (שמות רבה, מז/ז). (ראה גם הנצי"ב מוולוז'ין בעניין).

 הלוחות הראשונים הם בלתי נתפסים לאדם. כמוה התורה שבכתב ללא תיווכו של אדם בלתי קריאה היא. ללא הלוחות השניים גם "מכתב א-להים" לא היה מתקיים. כך מסביר האבן עזרא "ויאמר. פסל לך כמו לך לך, ואתה קח לך (שמות ל/כג). וטעם כראשונים - כמדתם... כי השניים נכבדים מהראשונים. כי השניים נתנו ביום קדש וביום הכיפורים, ולא כן הראשונים. כי הם ירדו ביום י"ז בתמוז וביום חול... ובשניים כתיב למען ייטב לך (דבר' ה/טז), והראשונים נשתברו. ואלה כדברי חלום לא מעלין ולא מורידין, כי מכתב א-להים היו שניהם. ועוד, כי הראשונים היו מעשה א-להים, והשניים מעשה משה" (אבן עזרא שמות לד/א).

נראה אם כן שדווקא הלוחות השניים אשר מעמד ההתגלות נמוך בהם מאשר בראשונים הם המהווים את תשתית הקיום הלאומי. עם זאת, "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון", כלומר שברי הלוחות הראשונים נשמרים בארון העדות יחד עם הלוחות השניים. שמא ללמדנו ששנים יחד הם תורת ישראל. קבלת תורה שבכתב ותורה שבעל פה יחד הוא המייחד את עם ישראל גם מתוך כתות ואמונות אחרות שקבלו רק את התורה שבכתב.

מעשה שבירת הלוחות באופן פרדוקסאלי הוא מעשה חינוכי, אנושי וכמעט הכרחי: על פי המדרש אפילו ה' מסכים לצעד הנועז של משה ואומר לו "יישר כחך ששיברת" (שבת פז, עמוד א).

רק מהשבר תבוא הצמיחה, היצירה ושיתופו של האדם במעשה האלוקי. כל עוד התורה היא רק כתובה ע"י ה' - אז "בשמים היא". הלוחות השניים באים ללמדו ש"לא בשמים היא".

שבירת הלוחות מאפשרת את החלום ושברו. החלום ופירושו. החלום ופתרונו. העולם האחר, הנשגב, הנעלה והבלתי ניתן להשגה, נעשה נגיש ואפשרי רק דרך הפירוש האנושי. רק דרך העשייה האנושית הוא קיים.

שבת שלום!

אתל ברילקה

מרצה, מנחה ומאמנת אישית

ethel@actcom.co.il      0507830151