ספר שמות , המסתיים השבוע, מציין את המעבר ממשפחה פרטית, משפחתו של יעקב אבינו, לעם. אותם שבעים נפש שירדו מצרימה, התרבו, שגשגו, דוכאו, יצאו סוף סוף לחופשי, ובחופש זה של המדבר גיבשו את זהותם הלאומית.
כמה גדול המרחק בין "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו"(שמות א/א) לבין " ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ/לד).
עם נטול כל, עם עבדים, דל, ושפל רוח, עובר מטמורפוזה לא פשוטה עד לקבלת התורה, בניית המשכן וחיים שבמרכזם ה'. מעבר כזה היה יכול להתרחש רק במדבר, הרחק מהציביליזציה השלטת, רחוק מהשפעת פרעה, הרודן הנחשב לאל. עם ישראל איננו מעוניין במרד עבדים פשוט. כאלה היו ויהיו עוד רבות בהיסטוריה וחשיבותן איתן. ההיסטוריה האנושית מלאת מהפכות ששינו שלטון עריץ אחד במשנהו, לא תמיד טוב יותר מהקודם. רודנות הצאר הוחלפה בדיכוי של סטלין, ומסביבנו האדמה בוערת ומוקדם לדעת אם תם עידן הרודנות,או אם היא רק תחליף צבעים ושמות.
עם ישראל יוצא למדבר כי רק שם אפשרית חווית החרות. חירות שפירושה לקיחת אחריות על גורלם מצד אחד, והכרה בכך שהציווי האלוקי הינו מעבר למצב של העדר מרות של אדם אחר עליך, אלא גם בכך שאתה עצמך לא תרצה לשלוט על האחר. הכרה ש"חרות" פירושה הכרה במוסר שאינו פועל מתוך אינטרסים צרים. "עבד ה' הוא לבד חופשי" אומר הריה"ל. עבודת ה' אפשרית רק מתוך בחירה, אחרת איננה עבודה אלא מס שפתיים במקרה הטוב, וכפיה במקרה הפחות טוב.
האומה שעושה את דרכה אל יעודה, לא רק מתקרבת לארץ המובטחת מבחינה גיאוגראפית אלא עליה לעבור תהליך שיקרב אותה ל"ארץ המובטחת" הפנימית. לאותו חזון אלוקי הנראה לעתים קרובות כל כך רחוק מתוך המריבות והטרוניות של היומיום. עם כזה, ברגע כזה, זקוק למנהיג מיוחד. במידה רבה ספר שמות הוא גם סיפורו האישי של משה. מרגע לידתו ועד למותו על פסגת הר נבו. אותו מנהיג שאין כדוגמתו בהיסטוריה, האיש העומד בתווך בין העם לאלוקים. האיש היחיד, ששהה בקרבתו של ה' ובד בבד הוא כולו אנושיות, ארציות, והזדהות עם עמו. איש המסוגל לוותר על גדולתו האישית למען אחיו. ברגע מופלא של רגישות ומנהיגות כאחד מוותר משה על תפארתו האישית "ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אתך לגוי קדוש" הצעה מפתה, בהחלט "עסקה טובה". אך משה משיב "ויחל משה את פני ה' אלקיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך...למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג בהרים ולכלתם מעל פני האדמה. שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך". (שמות לב/ח-יד). האיש המבקש רחמים הוא האיש שידע להכות מצרי מתוך הזדהות עם אחיו. אך גם אותו איש שבא לקראת בנות יתרו על שפת הבאר, והתפלל למען רפואת אחותו.
משה, האיש, מכיר את התסכול ואת הבדידות שבמנהיגות מיוחדת זו, אינו מרים ידיים אל מול הדבר שהוא רואה ככמעט בלתי אפשרי. הוא איננו מיסטיקן הזוי וחולמני, הוא אדם המסוגל להתעלות עד למפגש עם ה' ועם זאת, לסיים את בניית המשכן ולתת לעם דין וחשבון מדויק על מה שנעשה. "אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן... (שמות לח/כא-לא).
אומר המדרש: "... משנגמרה מלאכת המשכן, אמר להם בואו ואעשה לפניכם חשבון, נתכנסו כל ישראל עד שהוא יושב ומחשב... ולמה עשה עמהם חשבון? הקב"ה יתברך שמו מאמינו. שנא': (במדבר יב) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. ולמה אמר להם משה: בואו ונעסוק במשכן ונחשב לפניכם? אלא ששמע משה ליצני ישראל מדברים מאחריו. שנאמר: (שמות לג) והיה כבוא משה האהלה, ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה (שם) והביטו אחרי משה. ומה היו אומרים? ר' יוחנן אמר: אשרי יולדתו של זה! ומה היא רואה בו ? כל ימיו - הקב"ה מדבר עמו. כל ימיו - הוא מושלם להקב"ה! זהו: והביטו אחרי משה. ר' חמא אמר: היו אומרים- חמי קדל דבריה דעמרם. (ראה עורפו השמן של בן עמרם), וחבירו אומר לו: אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהא עשיר?! כששמע משה כך, א"ל משה: חייכם! נגמר המשכן - אתן לכם חשבון! אמר להם: בואו ונעשה חשבון. הֶוֵי ואלה פקודי המשכן. (מדרש רבה שמות פרשה נא' פסקה ו').
מנהיג אמיתי, שאינו חושש משקיפות.
אתל ברילקה
תרצה, מנחה ומאמנת אישית
0507830151
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה