לוּ היינו צריכים לבחור פסוק אשר מייצג את האמונה היהודית, קרוב לוודאי שהיינו בוחרים את הפסוק "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" המופיע בפרשתנו. הוא מלווה אותנו בכל ימות חיינו, הוא בפינו בעת מוּתנו. הוא פסוק קצר, אינטימי, ממקוד ומסמל את לב לבה של האמונה היהודית.
היהדות מציבה לפנינו כאתגר עליון אמונה בא-ל בלתי נראה, אשר רק אפשר לשמוע אותו. והוא, הישות המופשטת הזאת, הנו ה"אובייקט" היחידי לעבודת קודש. לא ייצוגים שלו, לא נציגים שלו, לא אייקונים לא דמות ולא סמל שלו. זהו סודה של המהפכה המונותיאיסטית. לא רק שה' הוא אחד, אלא שהוא רק קול, דיבור. ואם כך המעשה האמוני המרכזי מתבטא קודם כול בשמיעה. הקשבה. הבנה.
לעומת תרבויות אחרות עתיקות ומודרניות, ה' מתעלה מעל הטבע. וכזה הוא בלתי טבעי, הוא הבורא, והבריאה, כמה סימבולי, נעשית ע"י קולו. "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור" (בראשית א/ד).
ההתגלות היא דיבור. אדם וחווה מסתתרים מקולו: "וישמעו את קול ה' אלוקים מתהלך בגן לרוח היום" (בראשית ג/ח). גם אברהם זוכה להתגלות ע"י שמיעה, וגם במעמד הר כפי שמשה מזכיר בפרשתנו "וידבר ה' אליכם, מתוך האש: קוֹל דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים זולתי קול. ויגד לכם את בריתו אשר צווה אתכם לעשות את עשרת הדברים... ( דברים ד/יב-יג).
תרבות השמע שונה בתכלית מתרבות הראיה. ממנה נובעים בין השאר גם השוני בהתייחסות לאסתטיקה וטיפוח הגוף. נאמר כבר לא פעם שהיהדות היא תרבות הזמן, לעומת תרבויות המרחב. הזמן הנצחי כמו הקול, לעומת המרחב המוגבל.
תרבות השמע שונה בתכלית מתרבות הראיה. ממנה נובעים בין השאר גם השוני בהתייחסות לאסתטיקה וטיפוח הגוף. נאמר כבר לא פעם שהיהדות היא תרבות הזמן, לעומת תרבויות המרחב. הזמן הנצחי כמו הקול, לעומת המרחב המוגבל.
הרב יונתן זקס מפנה את תשומת ליבנו לעובדה שלמרות היותה היהדות מערכת של ציווים )הנאמרים) לא קיימת בלקסיקון התורני המילה "לציית". "ציות" הנה מילה שאנו משתמשים מאוד היום ושמקורה ארמי, העונה לצרכים אחרים. בתורה לעומת זאת הביטוי הוא "שמע", פירושו המקראי של "לציית", לשמוע. על אברהם לשמוע בקול שרה. על העם לשמוע. משה מתלונן על העם שלא שומע בקולו, וברור שהכוונה איננה שלא מקשיבים לו, אלא שלא עושים כפי דיבורו כדוגמת "וידבר משה אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה" (שמות ו/ט).
מעניינת העובדה שלפי מילון אבן שושן שורש הביטוי לציית הוא צותת (פ"ע) שמע, הקשיב, האזין.
הקשר נראה טבעי כל כך שהרי אין האדם יכול לציית למה שלא "שמע". ובכל זאת השימוש במילה "שמע" בכל מניותיה שכיח ביותר בתורה ונראה שמעידה על מרכזיותה. לשמוע מעבר לאקט השמיעה הקונקרטי פירושו גם להקשיב, להבין, להתרכז, לקבל ועוד.
גם הנחמה נעשית ע"י הדבור "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם", אבל היא איננה דיבור סתם, היא דיבור שיתכן רק לאחר שמיעה, הקשבה, הפנמה אמיתית של עומק החורבן. נחמה אמיתית היא אמפאטית, היא מזדהה, מדברת אל הלב "דברו על לב ירושלם". רק מי שמסוגל לשמוע, הקשבה פעילה את הסבל של השני מסוגל לנחם ולכוון מילים לליבו.
נחמה אמיתית היא גם כזו שמביאה לנו תקווה ולא במקרה ממשיך הנביא "קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלוקינו" (ישעיהו מ/ג).
קול ה' ישמע במדבר, בשממה, ואז יקרה הדבר המופלא "כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקב למישור והרכסים לבקעה" (ישעיהו מ/ד).
"נגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר".
אתל ברילקה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה