ההוראה הראשונה שמקבל העם העומד להכנס לארץ היא הבאת הביכורים "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' א-להיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה: ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' א-להיך נתן לך ושמת בטנא..." (דברים כו /א).
להוראה זו משמעות סמלית. לאחר שהאדם מגיע אל המנוחה והנחלה בארץ ועובד את האדמה אשר נושאת את פריה, באותו רגע של שמחה ושפע, על היהודי להביא ביכורים. דווקא בפסגת הגאווה ושביעות הרצון על פרי עמל כפיך, כשהתוצרת מונחת לפניך, עליך להיות מסוגל להודות על מה שיש לך.
מצוות הביכורים היא במידה רבה מצוות הודיה המסייעת לאדם לשמור על המימדים האנושיים שבו. נכון שעמלת קשה ואפילו התעשרת מפרי הכרמים, מטע הזיתים הניב טונות של שמן, והמפעל משגשג, ובנקודה זו התורה אומרת לעצור, לקחת את הסל עם הפירות הראשונים ולעלות לירושלים. מצוות הבאת הביכורים מצניעה את האדם גם בעל כרחו. האדם יכול להביא את פירותיו בצורה פשוטה ומפוארת אך בכל מקרה עליו לעצור ממלאכתו ולעלות בעצמו לירושלים. הוא ולא אחר. בירושלים הוא ישתתף בטקס הודיה בדיוק כמו שכנו העני וכמו המתחרה שלו בעסק.
במעמד הבאת הביכורים על האדם להכריז הכרזה אשר תוכנה מוכר לנו מאוד מההגדה של פסח. האדם העומד מול הכהן ואומר בקול את הפסוקים:
"ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב: וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה... ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים: ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש: ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'..." (דברים כו/ה-י).
מה להבאת הביכורים ולכל השיעור ההיסטורי הזה? ומה פירוש הביטוי המשונה הזה "ארמי אבד אבי" שדווקא בו צריך לפתוח את סדר מקרא הביכורים?
רוב הפרשנים התמודדו עם ביטוי זה, בו ניכר קושי תחבירי. מי זה הארמי? לבן הארמי כפי שמפרש רש"י ומפרשים אחרים לפניו ואחריו: "ארמי אבד אבי - מזכיר חסדי המקום ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל, כשרדף אחר יעקב. ובשביל שחשב לעשות, חשב לו המקום כאלו עשה...". (רש"י שם).
או אולי הכוונה לאברהם אבינו, יליד ארם כפי שמביאים זאת אחרים: "ארמי אובד אבי - אבי אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם. כדכתיב "לך לך מארצך", ו"ויהי כאשר התעו אותי א-להים מבית אבי". לשון אובד ותועה אחד הם באדם הגולה... כלומר מארץ נכריה באו אבותינו לארץ הזאת ונתנה הקב"ה לנו..." (רשב"ם דברים כו/ה)
או שארמי הוא יעקב: "אובד אבי - מלת אובד מהפעלים שאינם יוצאים, ואילו היה ארמי על לבן, היה הכתוב אומר מאביד או מאבד. ועוד, מה טעם לאמר 'לבן בקש להאביד אבי', וירד מצרימה? ולבן לא סבב לרדת אל מצרים. והקרוב, שארמי הוא יעקב. כאילו אמר הכתוב: כאשר היה אבי בארם, היה אובד, והטעם - עני בלא ממון... והנה הוא ארמי אובד היה אבי, והטעם, כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם... (אבן עזרא, על הפסוק).
כפי הנראה סוגיה לא קלה איתה התמודדו ענקי התורה.
תהיה אשר תהיה התשובה ברור שמעמד הקראת הביכורים מביא את האדם לעסוק במידותיו ובעיקר במידת הענווה "שלא יהיה גרגרן", ואמרו על כך חכמינו שעל המלך להביא את הסל שלו בפני הכהן שיהיה באותם הימים... אף אם לא יהיה מהגדולים שבישראל (ראה תולדות יצחק, שם). ויתרה מכך, בא מעמד זה ללמד את האדם שעליו לזכור את עברו הלאומי.
הוא מתייצב עם ביכוריו כאדם פרטי אבל הוא גם חלק מקבוצה אשר לה עבר, הווה ועתיד. הזיכרון ההיסטורי נראה הכרחי כמצע להווה.
הוא המסביר את היותך כאן מול הכהן, הוא גם המזכיר לך תקופות עוני ורדיפה, הוא המעמיד אותך שוב ושוב מול האתגר הערכי העצום של קבלת התורה. אתה חלק מציר אנכי שהתחיל שם בארם ותהיה אשר תהיה הדמות אליה נתייחס. בד ובד אתה חלק מאותו מעגל רוחבי של הווה, מחובר לקהילה שלך, לחברה שלך, ורק בהצטלבות שני אלה יש אולי הסיכוי לעתיד לאומי.
