ספר במדבר פותח בהוראת ה' לפקוד את עם ישראל. דרישה זו נראית מצד אחד הגיונית ומובנת: העם עתיד להיכנס לארץ, טוב לדעת, מה כוחו ומה גודלו. עם זאת, ההוראה היא קצת מוזרה בהתחשב בכך שכבר בפרשה "כי תישא" התוועדנו למפקד אוכלוסין הנעשה ע"י מחצית השקל. אז מה הצורך לספור שוב? ומה הצורך לספור לנו על כך?
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד ...שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם. מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרון. ואתכם יהיו איש איש למטה ראש לבית אבותיו הוא" (במדבר א/א-ד).
על התמיהה הזו של הצורך למנות שוב ושוב עונה רש"י: "...מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם". כמו ילד הסופר פעם ועוד פעם כמה פוגים יש לו באוסף, כך מרוב חיבה סופר ה' את עמו... אך לא סתם בא למנות אותם אלא דווקא כשבא להשרות שכינה עליהן. האם באמת משנה כמה היו בני ישראל על מנת להשרות את שכינתו, ולו היינו פחות או יותר לא היה שורה את שכינתו? נראה שלא בספירה פשוטה מדובר ושלא רק העניין הכמותי הוא הרלבנטי. יש לשים לב לביטוים כגון "למשפחתם לבית אבתם" (פסוק ב) או "איש למטה איש ראש לביתו לבית אבותיו היא", ההדגשה של הסביבה המשפחתית איננה מקרית. אומר ספורנו: "והטעם שיהיו אתכם הוא שכל אחד מהם ראש לבית אבותיו ולא יכחד ממנו יחס כל אחד ואחד". כל אחד מהם הוא ראש לבית אבותיו, כל אחד מהם הוא בעל זהות מסוימת, הוא בעל עבר ייחודי לו. כל אחד "למשפחתם", כל אדם ישות בפני עצמה, ולא מספר סתמי במפקד אוכלוסין, ויחסו של ה' הוא נראה לכל אחד.
גם אם נתייחס לפשט של דברים, ונאמר שספירת העם בא כדי לדעת כמה חיילים יהיו במלחמה העתידית, גם כך נראה נושא הזהות והייחודיות של כל אחד רלבנטי. האדם איננו בשר תותחים, גם אם העם נצרך לצאת למלחמה, האדם, כל אדם, הוא בעל משקל ייחודי לו ורק לו. הוא אדם לביתו, למשפחתו, לסביבתו וגם לה'.
נקודה נוספת מושכת את תשומת לבנו במפקד זה והיא דווקא הזיהוי עם בית האב. אומר רש"י: "לבית אבתם - מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר יקום על שבט אביו" השיוך במקרה זה הולך אחר האב, ועוד שכולנו יודעים שהשיוך לעם נקבע ע"י האם דווקא. הזהות הלאומית נמשכת אחרי האימא. הזהות השבטית אחרי האב. יתכן ויש בזה גם רמז מורכב יותר המצביע על כך שזהות כדבר שלם, יש לה גם מן האב וגם מהאם. היום נהגים לדבר על הפן הנשי והפן הגברי של האישיות ורוב החוקרים בתחום הרוח מסכימים שיש בכל אחד מאתנו את שני המרכיבים. יש בנו מן האם ויש בנו מהאב.
כשבאים לספר את השבט, כשלכל שבט יש את הצבא שלו, סופרים את הגברים מעל גיל 20, הראויים לצאת למלחה, אז התורה מציינת את בית האב, ההיבט הגברי המזוהה לכוח, לאגרסיה, ללחימה.
קביעת הזהות היהודית אחרי האם שורשיה בתקנות עזרא המבקש להלחם בזמנו נגד נישואי העם עם נשים מעמים אחרים המאיימים לפורר את העם הנחלש ממילא. אך עוד קודם לכך יש לאמהות השפעה מכרעת לשייכות לעם. שרה יודעת שהעתיד הלאומי תלוי ביצחק, ולא בישמעאל בן הגר. רבקה יודעת שממשיך הדרך הוא יעקוב ולא עשיו.
רבות ניתן להגיד על תפקידה של האם בעיצוב הזהות של הבנים, ובהשפעתה לגבי ההיבט היהודי בפרט.
אישיות בריאה, על כן, יש בה צורך גם באב וגם באם, המחשבה היהודית ידעה כנראה להבדיל בין איכויות אלו "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" (משלי א/ח).
סירטוט הגבול בין טוב ורע, קביעת המוסר הוא הכרחי אך איננו מספיק, צריך גם "תורת אמך". תורת האם המזוהה לא רק עם החוק היבש אלא גם עם הרכות, האמפטיה, ההזדהות עם הזולת והסולידריות. תורת האם שהיא גם "תורת חסד".
מפקד העם לא בא ממטרות כלכליות או מדיניות (מסביר הרש"ר הירש) היות ונעשה במדבר, קשור הוא למתן תורה. תורה שהיא לב ליבו של עם.
תורה שהיא תורת אמת ותורת חסד ורק כך יכולה למלא את יעודה להפך לתורת חיים.
